* וענונו,האיש,המקרה,הטיפול והשלכותיו.
גם עם נאמץ את הגישה שהיה במעשהו של וענונו מרכיב אידיאולוגי,יש לשאול האם אדם,טכנאי, שעובד במקום רגיש,ניתן בו אמון שבא לידי ביטוי בסיווג בטחוני גבוה,יכול להרשות לעצמו מעשה מנוגד למדיניות הביטחונית של מדינתו עליה מופקדים אנשים שנבחרו ברוב דמוקרטי.
מאת: אלכס נחומסון
פרשת וענונו הינה אירוע,רב היבטים,רשומון ומרקחת של חומרים מנוגדים.
חובבנות ומקצועיות,תמימות ורשעות,ציניות והתלהמות שימשו בה בערבוביה.
מה ניתן ללמוד ואילו לקחים ניתן להפיק מפרשה זו,התנהלות גיבוריה
והשפעתה המדינית,הביטחונית והחברתית?
יש שאלות שמצריכות תשובה וסביר כי יהיו שאלות ללא תשובה.
אז מה היה לנו כאן:
בשנת 1986 נעצר מרדכי וענונו,טכנאי בקמ"ג דימונה והואשם בעברת מידע מסווג לעיתונאי בריטי.
התקשורת דווחה על מבצע מיוחד של המוסד,שפיתה וחטף את וענונו מחו"ל לישראל.
וענונו הועמד לדין,הואשם בריגול ונגזרו עליו 18 שנות מאסר.
משפטו של וענונו הניע דיון ציבורי שבמרכזו מספר שאלות:
האם מעשהו של וענונו נבע ממניע כספי,נקמני או אידיאולוגי?
האם פעלה ישראל כשורה בדרך הבאתו של וענונו לארץ?
איך הצליח טכנאי שעבד במקום רגיש ביותר לצאת מהארץ עם החומר המסווג?
במהלך מאסרו הוקמו בארץ ובחו"ל "ועדים" שתמכו בוענונו,הצדיקו את מעשהו וניהלו מסע הסברה נרחב המציג את וענונו כאידיאליסט שנהג על פי צו מצפונו ומשלם על כך בחרותו.
ועננו עצמו הכריז כי אינו רואה עצמו עוד כאזרח ישראלי והמיר את יהדותו בנצרות.
לאחר שריצה את מלוא העונש שהוטל עליו ושוחרר במגבלות שונות,הקצין את עמדותיו והצהיר כי מבחינתו ישראל אינה צריכה להתקיים וכי יש לפרק את ישראל מיכולתה הגרעינית,לטובת שלום העולם.
הליך שחרורו המתוקשר פתח מחדש את הדיון הציבורי בעינינו ובעניינים עקרוניים קשורים,נוספו שאלות על דרך הטיפול בשחרורו ושאלות להיבטים המוסריים של פרשת מרדכי וענונו.
נחזור 20 שנה לאחור.
מרדכי וענונו "סומן" במערכת הביטחון כסיכון בטחוני בשל פעילותו בקרב חוגי שמאל קיצוני.
וענונו הוגדר כבדוקאי והעסקתו לא הופסקה.היה הגיון מסוים בהחלטה זו שמונחה משקול מקצועי של "הרע במיעוטו".
האפשרות לפטר את האיש עלולה להעלות את המוטיבציה שלו להזיק והשארתו תחת פיקוח הדוק נראתה עדיפה.
אין די בפיקוח כזה ולכך נוסף תהליך של מידור מתמשך שאמור למזער עם הזמן את פוטנציאל הנזק של הבדוקאי.
למרות ההחלטות הסבירות שנפלו בעינינו של וענונו,משהו השתבש.
וענונו יצר קשר עם עיתונאי בריטי מהעיתון סנדיי טיימס והצליח לצאת מהארץ.
תקלה מקצועית כזאת רוקנה מתוכן את מעטה הפקוח שהופעל על וענונו ובמקביל לשאלה איך זה קרה עמדו אנשי מערכת הביטחון בפני הצורך הדחוף למזער את הנזק בהקדם האפשרי.
בהנחה שהפרסומים על פרטי הבאתו של וענונו לארץ נכונים,הייתה כאן הצלחה מבצעית מרשימה. אך למרות הצלחה זו הנזק נגרם.
הצילומים והתוכניות שוענונו גנב נמסרו לידים זרות ונעשה בהם שימוש פרסומי.
אידיאליסט או בוגד?
השופטים שישבו בעינינו של וענונו הרשיעו אתו בריגול חמור וגזרו עליו 18 שנות מאסר.
ערעורו של וענונו נדון בבית המשפט העליון בפני השופט שמגר.
השופט דחה את ערעורו.
בתיק 172/88 התייחס השופט לטיעונו של וענונו כי פעל מטעמים אידיאולוגיים:
"האיסור הפלילי מושתת על ההנחה של אחריות האדם למעשיו,התחבאות אחר מניע תמים שקולה כנגד קיום המניע האסור".כך קבע השופט בבטלו את הטיעון האידיאולוגי.
"מי שמפזר סודות ביטחוניים וגם מודע למשמעות התנהגות זו,לא ישמע בטענה שלא נתכוון לפגוע בביטחון המדינה וכי המניע שלו היה רק לקיום הפגנה למען חופש טוטאלי של המידע.
עוד פסק שמגר "מסירת ידיעה סודית לעיתון בחו"ל חמורה לא פחות ממסירתה לסוכן זר.
וכן "וענונו מסר ידיעות סודיות לעיתון זר מתוך ידיעה ברורה שהסודות יחשפו גם בפני מדינות אויב וכי חשיפתם תגרום לפגיעה בביטחון המדינה".
התקשורת
התקשורת בחו"ל "תפסה ברובה צד" וקשרה לוענונו כתרים אידיאולוגיים.
בהשראת הסנדיי טיימס שכתבו עמד בעין הפרשה. הוטמעו בשאר אמצעי תקשורת מושגים של "גיבור השלום","לוחם נגד הרשע" וסופרלטיבים שונים המציגים את הנושא בשחור לבן,כאשר המוסדות הביטחוניים בישראל הם כמובן בצד השחור.
ועננו פסע למעשה במשעול שנסלל עבורו ע"י תקשורת זו והתנהל בתאום עימה.
התקשורת בארץ נגררה בתהליך איטי אך רציף אחר התקשורת בחו"ל ובהדרגה ישרה עימה קו.
תהליך זה שיקף את המגמות בתקשורת ב 20 שנה האחרונות שבאו לידי ביטוי באמרה השנויה במחלוקת "תקשורת עוינת".
התומכים
בעוד שבחו"ל מרבית תומכיו של וענונו התקבצו מפלטפורמות אידיאולוגיות,ירוקים,מתנגדי הפצה של נשק גרעיני,פעילי שלום,"פעילי שלום",פעילי זכויות האזרח,ארגוני דת ותימהוניים למיניהם – בארץ נוצר בליל שונה במקצת של תומכים פוליטיים מוכרים מהשמאל הקיצוני,מפלגות ערביות ואנרכיסטים.
מובן שנוצר תאום בין התומכים בארץ לאלו מחו"ל ששיאו ב"אקט הישראלי" הייחודי המובהק של יבוא מפגינים מחו"ל שבא לביטוי ביום שחרורו של וענונו מכלא אשקלון.
סיכום
למרות שמבחינת מכלול החומרים בפרשה זו מצטייר וענונו כאדם נטול עכבות,מתוסכל ומלא בשנאה,למרות קביעת בית המשפט כי מדובר ב"ריגול חמור",תוך דחיית הטיעון האידיאולוגי,הצליח וענונו לייצב לעצמו מעמד של לוחם אידיאליסט.
את השאלה מדוע זה קרה יש לבחון במספר מישורים:
א. המישור הביטחוני
אין ספק כי הכשל הביטחוני בראשיתה של הפרשה גרם לכדור השלג להתגלגל.
היו למערכת את כל הכלים והאמצעים למנוע את יציאתו ובכך ניתן היה "לפרק את המוקש" לפני שהפך לפצצת זמן.
הפרשה העלתה את נושא הגרעין של ישראל לדיון ציבורי,בארץ ובחו"ל ובקונספט ה"עמימות" החלה מגמת כרסום.
כרסום זה היקשה ומקשה על ישראל בטיעוניה כנגד פתיחת שערי הכור לביקורת בין לאומית.
יש לציין כי מדיניות ה"עמימות" אושררה מחדש בכל ממשלה מכהנת.
ב. המישור החברתי,פוליטי ותקשורתי.
תמיכת השמאל הקיצוני,האנרכיסטים והתועמלנים של המפלגות הערביות בסיוע גורמי התמיכה בחו"ל החלה להשפיע גם על השמאל המתון.
השפעה זו באה לידי ביטוי במאמרים שונים בעיתונות שהחלו להציג את וענונו כאדם שנלחם על דעותיו ומשלם על כך בחרותו.
הטיעון האידיאולוגי החל להשתרש ולא ניתן היה שלא להתרשם כי רובה של התקשורת האלקטרונית(במיוחד ביומים שלפני שחרורו וביום השחרור)שללו את עמדת המערכת כי וענונו ממשיך להוות סיכון בטחוני ויש להניחו לנפשו.
המפגינים התומכים הוצגו כאנשים מוסריים ונאורים,בעוד שהמפגינים נגדו זכו ביחס השמור בד"כ למרכז הליכוד ולימניים מתלהמים חסרי השכלה ותרבות.
התקשורת לא נטתה להבליט תוצאות של סקרים המעידים כי למעלה מ 85%
מהנשאלים בישראל רואים בוענונו בוגד ושרלטן.
הפער בין עמדתה של מרבית התקשורת ולבין עמדת "העם" הודגש בחוזקה בפרשה זו ועל ברוני התקשורת לערוך חשבון נפש נוקב.
ג. ההיבט המוסרי
הטיעונים לגבי מניעיו המוסריים של וענונו "לא החזיקו מים" מול העובדות.
וענונו שינה את השקפת עולמו מקצה לקצה מטעמים אנוכיים ואמוציונליים.
עובדתית מעשהו של וענונו מהווה פשע כנגד החברה שאליה הוא השתייך וזכותה של החברה לגמול לו בעונש מרבי.
בארה"ב הדמוקרטית מטילים בד"כ עונש של מאסר עולם ללא אפשרות שחרור וערעור במקרים דומים ואף חמורים פחות.
יהיה זה בנאלי להביא את פולרד כדוגמא לאדם שהדמוקרטיה הגדולה הגדירה אותו כמרגל.(לא עזרו כל הטעונים האידיאולוגיים שבמקרה שלו היו קיימים).
מעניין לציין את התייחסותו של השופט שמגר לטעון האידיאולוגי,בנימוקיו לדחות את ערעורו של וענונו,כתב השופט בין היתר:
"אין סתירה בין דמוקרטיה לשמירת סודות,כל אחת מין המדינות החופשיות שומרת על הסודות הדרושים לשם קיום בטחונה לפי שיפוטן של רשויותיה המוסמכות והתיזה כאילו במשטר חופשי ודמוקרטי כל אחד עושה כאוות נפשו ואין קיום לסודות כמוסים היא חסרת יסוד.נתערבבה לו למערער כנראה הדמוקרטיה עם האנרכיה."
גם עם נאמץ את הגישה שהיה במעשהו של וענונו מרכיב אידיאולוגי,יש לשאול האם אדם,טכנאי, שעובד במקום רגיש,ניתן בו אמון שבא לידי ביטוי בסיווג בטחוני גבוה,יכול להרשות לעצמו מעשה מנוגד למדיניות הביטחונית של מדינתו עליה מופקדים אנשים שנבחרו ברוב דמוקרטי.
מעבר לכך שהמעשה הינו פלילי הוא גם אינו מוסרי בעליל.
אם כן וענונו לא היה אידיאליסט,האם וענונו בוגד?
ההגדרה המילונית לבוגד(לפי אבן שושן)"מי שפועל עם האויב נגד חבריו או נגד ארצו או עמו".
בית המשפט קבע (כפי שמצוטט שמגר)כי כך פעל וענונו ולכן הוא בוגד.
ד. היחס לישראל
היחס האמביוולנטי לישראל,במיוחד מצד מנהיגי אירופה היה בד"כ בא לביטוי בניצול כל חולשה,מעידה ומצב כדי להציג את ישראל כלא דמוקרטית,לא מוסרית ובכך לחזק את מדיניותם המסורתית הגורסת כי ישראל חזקה מדי לא תעלה על המסלול של עשית שלום,בפרשנותו האירופאית ולכן יש להחלישה.
לשיא הציניות הגיעה הקהילה האירופאית בהגשת מועמדותו של וענונו לפרס נובל השלום.
גם שילוח המפגינים והתומכים מחו"ל לארץ,הינו מעשה חסר תקדים שמעבר להגדרתו כחוצפה בלתי נסבלת איני מוצא לכך כל הגדרה אחרת.
אין תקדים בעולם ליבוא אנשים להפגין ולהתערב בעניין פנימי של מדינה.
נשאלת השאלה איך אנו כחברה מקבלים מצב כזה.
מה צריך היה לעשות? התשובה מן הסתם למצוא דרך למנוע את כניסתם לישראל.
אי מניעה של תופעה כזו נובע מחולשה ששורשיה בחוסר היכולת לגבש קו החלטי/הרתעתי והצבת גבולות לריבונות ישראלית ברורה במדינתה.
לא ראינו כל קו הסברה עקבי ותקיף שניהל גורם ממשלתי כל שהו כתגובה לקמפיין הדורסני שהופעל ע"י תומכיו של וענונו.
וענונו היה אדם מתוסכל,חסר מעצורים ובעטיו של גבוי אינטרסנטי שזכה הפך בגידה לאידיאולוגיה ואת תסכוליו האישיים לשנאה.
הצהרתו הנרגשת באזני העיתונאים שהתגודדו בכניסה לכלא,היוותה הפרה של תנאי שחרורו.
במקום לאפשר את הופעתו זו,צריך היה להזהירו כי במידה וידבר-ייעצר ולממש את האזהרה במידת הצורך.
לסיכום גרמה פרשת וענונו נזק ניכר לישראל,נזק שבחוכמה רטרואקטיבית ניתן היה למנוע או למזער בכל שלב של הטיפול בפרשה.
* פורסם ב"מוגן", גליון 19 יוני 2004
גם עם נאמץ את הגישה שהיה במעשהו של וענונו מרכיב אידיאולוגי,יש לשאול האם אדם,טכנאי, שעובד במקום רגיש,ניתן בו אמון שבא לידי ביטוי בסיווג בטחוני גבוה,יכול להרשות לעצמו מעשה מנוגד למדיניות הביטחונית של מדינתו עליה מופקדים אנשים שנבחרו ברוב דמוקרטי.
מאת: אלכס נחומסון
פרשת וענונו הינה אירוע,רב היבטים,רשומון ומרקחת של חומרים מנוגדים.
חובבנות ומקצועיות,תמימות ורשעות,ציניות והתלהמות שימשו בה בערבוביה.
מה ניתן ללמוד ואילו לקחים ניתן להפיק מפרשה זו,התנהלות גיבוריה
והשפעתה המדינית,הביטחונית והחברתית?
יש שאלות שמצריכות תשובה וסביר כי יהיו שאלות ללא תשובה.
אז מה היה לנו כאן:
בשנת 1986 נעצר מרדכי וענונו,טכנאי בקמ"ג דימונה והואשם בעברת מידע מסווג לעיתונאי בריטי.
התקשורת דווחה על מבצע מיוחד של המוסד,שפיתה וחטף את וענונו מחו"ל לישראל.
וענונו הועמד לדין,הואשם בריגול ונגזרו עליו 18 שנות מאסר.
משפטו של וענונו הניע דיון ציבורי שבמרכזו מספר שאלות:
האם מעשהו של וענונו נבע ממניע כספי,נקמני או אידיאולוגי?
האם פעלה ישראל כשורה בדרך הבאתו של וענונו לארץ?
איך הצליח טכנאי שעבד במקום רגיש ביותר לצאת מהארץ עם החומר המסווג?
במהלך מאסרו הוקמו בארץ ובחו"ל "ועדים" שתמכו בוענונו,הצדיקו את מעשהו וניהלו מסע הסברה נרחב המציג את וענונו כאידיאליסט שנהג על פי צו מצפונו ומשלם על כך בחרותו.
ועננו עצמו הכריז כי אינו רואה עצמו עוד כאזרח ישראלי והמיר את יהדותו בנצרות.
לאחר שריצה את מלוא העונש שהוטל עליו ושוחרר במגבלות שונות,הקצין את עמדותיו והצהיר כי מבחינתו ישראל אינה צריכה להתקיים וכי יש לפרק את ישראל מיכולתה הגרעינית,לטובת שלום העולם.
הליך שחרורו המתוקשר פתח מחדש את הדיון הציבורי בעינינו ובעניינים עקרוניים קשורים,נוספו שאלות על דרך הטיפול בשחרורו ושאלות להיבטים המוסריים של פרשת מרדכי וענונו.
נחזור 20 שנה לאחור.
מרדכי וענונו "סומן" במערכת הביטחון כסיכון בטחוני בשל פעילותו בקרב חוגי שמאל קיצוני.
וענונו הוגדר כבדוקאי והעסקתו לא הופסקה.היה הגיון מסוים בהחלטה זו שמונחה משקול מקצועי של "הרע במיעוטו".
האפשרות לפטר את האיש עלולה להעלות את המוטיבציה שלו להזיק והשארתו תחת פיקוח הדוק נראתה עדיפה.
אין די בפיקוח כזה ולכך נוסף תהליך של מידור מתמשך שאמור למזער עם הזמן את פוטנציאל הנזק של הבדוקאי.
למרות ההחלטות הסבירות שנפלו בעינינו של וענונו,משהו השתבש.
וענונו יצר קשר עם עיתונאי בריטי מהעיתון סנדיי טיימס והצליח לצאת מהארץ.
תקלה מקצועית כזאת רוקנה מתוכן את מעטה הפקוח שהופעל על וענונו ובמקביל לשאלה איך זה קרה עמדו אנשי מערכת הביטחון בפני הצורך הדחוף למזער את הנזק בהקדם האפשרי.
בהנחה שהפרסומים על פרטי הבאתו של וענונו לארץ נכונים,הייתה כאן הצלחה מבצעית מרשימה. אך למרות הצלחה זו הנזק נגרם.
הצילומים והתוכניות שוענונו גנב נמסרו לידים זרות ונעשה בהם שימוש פרסומי.
אידיאליסט או בוגד?
השופטים שישבו בעינינו של וענונו הרשיעו אתו בריגול חמור וגזרו עליו 18 שנות מאסר.
ערעורו של וענונו נדון בבית המשפט העליון בפני השופט שמגר.
השופט דחה את ערעורו.
בתיק 172/88 התייחס השופט לטיעונו של וענונו כי פעל מטעמים אידיאולוגיים:
"האיסור הפלילי מושתת על ההנחה של אחריות האדם למעשיו,התחבאות אחר מניע תמים שקולה כנגד קיום המניע האסור".כך קבע השופט בבטלו את הטיעון האידיאולוגי.
"מי שמפזר סודות ביטחוניים וגם מודע למשמעות התנהגות זו,לא ישמע בטענה שלא נתכוון לפגוע בביטחון המדינה וכי המניע שלו היה רק לקיום הפגנה למען חופש טוטאלי של המידע.
עוד פסק שמגר "מסירת ידיעה סודית לעיתון בחו"ל חמורה לא פחות ממסירתה לסוכן זר.
וכן "וענונו מסר ידיעות סודיות לעיתון זר מתוך ידיעה ברורה שהסודות יחשפו גם בפני מדינות אויב וכי חשיפתם תגרום לפגיעה בביטחון המדינה".
התקשורת
התקשורת בחו"ל "תפסה ברובה צד" וקשרה לוענונו כתרים אידיאולוגיים.
בהשראת הסנדיי טיימס שכתבו עמד בעין הפרשה. הוטמעו בשאר אמצעי תקשורת מושגים של "גיבור השלום","לוחם נגד הרשע" וסופרלטיבים שונים המציגים את הנושא בשחור לבן,כאשר המוסדות הביטחוניים בישראל הם כמובן בצד השחור.
ועננו פסע למעשה במשעול שנסלל עבורו ע"י תקשורת זו והתנהל בתאום עימה.
התקשורת בארץ נגררה בתהליך איטי אך רציף אחר התקשורת בחו"ל ובהדרגה ישרה עימה קו.
תהליך זה שיקף את המגמות בתקשורת ב 20 שנה האחרונות שבאו לידי ביטוי באמרה השנויה במחלוקת "תקשורת עוינת".
התומכים
בעוד שבחו"ל מרבית תומכיו של וענונו התקבצו מפלטפורמות אידיאולוגיות,ירוקים,מתנגדי הפצה של נשק גרעיני,פעילי שלום,"פעילי שלום",פעילי זכויות האזרח,ארגוני דת ותימהוניים למיניהם – בארץ נוצר בליל שונה במקצת של תומכים פוליטיים מוכרים מהשמאל הקיצוני,מפלגות ערביות ואנרכיסטים.
מובן שנוצר תאום בין התומכים בארץ לאלו מחו"ל ששיאו ב"אקט הישראלי" הייחודי המובהק של יבוא מפגינים מחו"ל שבא לביטוי ביום שחרורו של וענונו מכלא אשקלון.
סיכום
למרות שמבחינת מכלול החומרים בפרשה זו מצטייר וענונו כאדם נטול עכבות,מתוסכל ומלא בשנאה,למרות קביעת בית המשפט כי מדובר ב"ריגול חמור",תוך דחיית הטיעון האידיאולוגי,הצליח וענונו לייצב לעצמו מעמד של לוחם אידיאליסט.
את השאלה מדוע זה קרה יש לבחון במספר מישורים:
א. המישור הביטחוני
אין ספק כי הכשל הביטחוני בראשיתה של הפרשה גרם לכדור השלג להתגלגל.
היו למערכת את כל הכלים והאמצעים למנוע את יציאתו ובכך ניתן היה "לפרק את המוקש" לפני שהפך לפצצת זמן.
הפרשה העלתה את נושא הגרעין של ישראל לדיון ציבורי,בארץ ובחו"ל ובקונספט ה"עמימות" החלה מגמת כרסום.
כרסום זה היקשה ומקשה על ישראל בטיעוניה כנגד פתיחת שערי הכור לביקורת בין לאומית.
יש לציין כי מדיניות ה"עמימות" אושררה מחדש בכל ממשלה מכהנת.
ב. המישור החברתי,פוליטי ותקשורתי.
תמיכת השמאל הקיצוני,האנרכיסטים והתועמלנים של המפלגות הערביות בסיוע גורמי התמיכה בחו"ל החלה להשפיע גם על השמאל המתון.
השפעה זו באה לידי ביטוי במאמרים שונים בעיתונות שהחלו להציג את וענונו כאדם שנלחם על דעותיו ומשלם על כך בחרותו.
הטיעון האידיאולוגי החל להשתרש ולא ניתן היה שלא להתרשם כי רובה של התקשורת האלקטרונית(במיוחד ביומים שלפני שחרורו וביום השחרור)שללו את עמדת המערכת כי וענונו ממשיך להוות סיכון בטחוני ויש להניחו לנפשו.
המפגינים התומכים הוצגו כאנשים מוסריים ונאורים,בעוד שהמפגינים נגדו זכו ביחס השמור בד"כ למרכז הליכוד ולימניים מתלהמים חסרי השכלה ותרבות.
התקשורת לא נטתה להבליט תוצאות של סקרים המעידים כי למעלה מ 85%
מהנשאלים בישראל רואים בוענונו בוגד ושרלטן.
הפער בין עמדתה של מרבית התקשורת ולבין עמדת "העם" הודגש בחוזקה בפרשה זו ועל ברוני התקשורת לערוך חשבון נפש נוקב.
ג. ההיבט המוסרי
הטיעונים לגבי מניעיו המוסריים של וענונו "לא החזיקו מים" מול העובדות.
וענונו שינה את השקפת עולמו מקצה לקצה מטעמים אנוכיים ואמוציונליים.
עובדתית מעשהו של וענונו מהווה פשע כנגד החברה שאליה הוא השתייך וזכותה של החברה לגמול לו בעונש מרבי.
בארה"ב הדמוקרטית מטילים בד"כ עונש של מאסר עולם ללא אפשרות שחרור וערעור במקרים דומים ואף חמורים פחות.
יהיה זה בנאלי להביא את פולרד כדוגמא לאדם שהדמוקרטיה הגדולה הגדירה אותו כמרגל.(לא עזרו כל הטעונים האידיאולוגיים שבמקרה שלו היו קיימים).
מעניין לציין את התייחסותו של השופט שמגר לטעון האידיאולוגי,בנימוקיו לדחות את ערעורו של וענונו,כתב השופט בין היתר:
"אין סתירה בין דמוקרטיה לשמירת סודות,כל אחת מין המדינות החופשיות שומרת על הסודות הדרושים לשם קיום בטחונה לפי שיפוטן של רשויותיה המוסמכות והתיזה כאילו במשטר חופשי ודמוקרטי כל אחד עושה כאוות נפשו ואין קיום לסודות כמוסים היא חסרת יסוד.נתערבבה לו למערער כנראה הדמוקרטיה עם האנרכיה."
גם עם נאמץ את הגישה שהיה במעשהו של וענונו מרכיב אידיאולוגי,יש לשאול האם אדם,טכנאי, שעובד במקום רגיש,ניתן בו אמון שבא לידי ביטוי בסיווג בטחוני גבוה,יכול להרשות לעצמו מעשה מנוגד למדיניות הביטחונית של מדינתו עליה מופקדים אנשים שנבחרו ברוב דמוקרטי.
מעבר לכך שהמעשה הינו פלילי הוא גם אינו מוסרי בעליל.
אם כן וענונו לא היה אידיאליסט,האם וענונו בוגד?
ההגדרה המילונית לבוגד(לפי אבן שושן)"מי שפועל עם האויב נגד חבריו או נגד ארצו או עמו".
בית המשפט קבע (כפי שמצוטט שמגר)כי כך פעל וענונו ולכן הוא בוגד.
ד. היחס לישראל
היחס האמביוולנטי לישראל,במיוחד מצד מנהיגי אירופה היה בד"כ בא לביטוי בניצול כל חולשה,מעידה ומצב כדי להציג את ישראל כלא דמוקרטית,לא מוסרית ובכך לחזק את מדיניותם המסורתית הגורסת כי ישראל חזקה מדי לא תעלה על המסלול של עשית שלום,בפרשנותו האירופאית ולכן יש להחלישה.
לשיא הציניות הגיעה הקהילה האירופאית בהגשת מועמדותו של וענונו לפרס נובל השלום.
גם שילוח המפגינים והתומכים מחו"ל לארץ,הינו מעשה חסר תקדים שמעבר להגדרתו כחוצפה בלתי נסבלת איני מוצא לכך כל הגדרה אחרת.
אין תקדים בעולם ליבוא אנשים להפגין ולהתערב בעניין פנימי של מדינה.
נשאלת השאלה איך אנו כחברה מקבלים מצב כזה.
מה צריך היה לעשות? התשובה מן הסתם למצוא דרך למנוע את כניסתם לישראל.
אי מניעה של תופעה כזו נובע מחולשה ששורשיה בחוסר היכולת לגבש קו החלטי/הרתעתי והצבת גבולות לריבונות ישראלית ברורה במדינתה.
לא ראינו כל קו הסברה עקבי ותקיף שניהל גורם ממשלתי כל שהו כתגובה לקמפיין הדורסני שהופעל ע"י תומכיו של וענונו.
וענונו היה אדם מתוסכל,חסר מעצורים ובעטיו של גבוי אינטרסנטי שזכה הפך בגידה לאידיאולוגיה ואת תסכוליו האישיים לשנאה.
הצהרתו הנרגשת באזני העיתונאים שהתגודדו בכניסה לכלא,היוותה הפרה של תנאי שחרורו.
במקום לאפשר את הופעתו זו,צריך היה להזהירו כי במידה וידבר-ייעצר ולממש את האזהרה במידת הצורך.
לסיכום גרמה פרשת וענונו נזק ניכר לישראל,נזק שבחוכמה רטרואקטיבית ניתן היה למנוע או למזער בכל שלב של הטיפול בפרשה.
* פורסם ב"מוגן", גליון 19 יוני 2004
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה