* מדוע הוחמץ הניצחון במבצע "עופרת נחושה"?
אלכס נחומסון
גם כשמכונת המלחמה פעלה ללא דופי הצליחו הנהגים שלה לשקוע בבוץ.
למבצע "עופרת יצוקה" בעזה שהחל ונמשך בתרועה ושהסתיים בקול ענות חלושה שני היבטים. הצבאי וההנהגתי-מדיני.המצב שנוצר עם סיום המבצע מצריך בדיקה של שני משיקים אלו, שניהם ביחד וכל אחד לחוד.מיותר לציין, הצבא הכין את עצמו להשיג יעדים, אותם קבע עבורו הדרג המדיני. אם נבחן את התנהלות הצבא בעשור האחרון ועד לסיום ה"עופרת יצוקה", נמצא שצה"ל עשה כברת דרך ראוייה להערכה וגם עשה את העבודה המצופה ממנו.
במהלך מלחמת לבנון השנייה ובסיומה הלכה וגברה ההכרה, שמישהו גנב לנו את צה"ל.
הצבא שהתנהל במערכה מול החיזבאללה היה צבא לא מוכר. לא מוכר לפחות לדור ששרת בו במחצית השנייה של המאה העשרים. הקלקולים (בלי להיכנס לפרטים, שדשו בהם כבר די והותר) הותירו את הרושם, שתיקונם עשוי להמשך שנים ארוכות. שנתיים חלפו וצה"ל חזר ובגדול, מקצועי, מסודר, עתיר מוטיבציה, פועל כמערך מתוזמן ומשולב, מפקדיו בחזית בראש, החיילים מישירים מבט ללובן שבעיני החמס. צה"ל חזר.
מה התרחש בין כותלי הצבא הזה בין המלחמות? בשתי מילים – הפקת לקחים. הפקת לקחים שמתחילה בהבנת הטעויות. הטעויות שנעשו כאשר גורמים מסוימים החליטו לוותר על עקרונות בסיסיים ולהמירם בתיאוריות לא-בדוקות ובחלקן הזויות. הטעויות שנעשו על-ידי גורמים מסוימים תוך נטילת סיכונים, שמדינה במלחמת קיום אינה יכולה לקחת אותם. אותה מלחמה מכוננת בלבנון החזירה את צה"ל מהתוואי הסהרורי לדרך המלך.
כתבתי בגיליון "הביטחון" מספר 25, שהרמטכ"ל גבי אשכנזי מצוי בעיצומו של הליך תיקון כזה שיתמשך מעבר לתקופת כהונתו. נראה שההערכה שלי הייתה פסימית מדי, הרמטכ"ל השלים את המלאכה כבר בחציון הראשון של כהונתו.
יחד עם זאת צריך לשמור על פרופורציות ולנקוט מידה ראוייה של זהירות. מבצע "עופרת יצוקה" מהווה דגם לסוג מסוים של עימות, שלא דומה בהכרח לתצורות עימות אחרות.
מלחמה מול ארגון טרור, שמתנהל על-פי עקרונות של לוחמת גרילה, שונה מהותית מעימות בין צבאות.
אנחנו עדיין באווירה של לוחמה מוגבלת, כזאת שאותה למדנו לנהל היטב והשאלה שמחויבת להישאל היא, עד כמה אנחנו מוכנים לעימות מערכתי רחב-היקף.
האיום המיידי שניצב מולנו הינו בחזית הצפון-מזרחית, צבא איראן על חצי מליון חייליו, 300 מטוסיו, 1,200 טנקים, 40 כלי שיט קרביים ומערך טילים בליסטיים המכסה טווח של למעלה מ-2,000 ק"מ, בשילוב מאמץ בלתי-נלאה של האייטולות לחמשם בראשי קרב גרעיניים וצבא סוריה בן 300,000 חיילים המצויד בכ-1,000 טילים בליסטיים, 500 מטוסי קרב, מערך קרקעי בן מאות טנקי T, מאות קני תותח בני 122 ו-130 מ"מ ויחידות קומנדו שונות. הנעה משלובת של מערך כזה והפעלתו האופציונאלית תציב מגוון רחב של אתגרים לישראל.
למרות שאין לצפות במדויק מה תהיה אופייה של המלחמה הבאה ויש מגוון תסריטים, אליהם צריך להיערך, קיים תסריט חובה, שיש לקחת בחשבון כאמת-מידה למוכנות ולמבצעיות של צה"ל. התסריט הזה מוגדר כמלחמה כוללת מרובת חזיתות.
אופציה כזאת אם תתממש, תיצור זירות רוויות מגוון אמצעי לחימה, שתספקנה תעסוקה מלאה לכל זרועות הצבא ופקוד העורף. סוגי האמצעים וכמותם, מאגרי כוח האדם רבי-היקף המרוכזים בחזית הצפון-מזרחית של ישראל, מציבים אתגר רציני בפני קציני המטכ"ל של צה"ל.
המוכנות של צה"ל למצב זה מצריכה ריכוז משאבים, בעיקר כסף ואנשים, תכנון מפורט וגמיש ואימון המסגרות הלוחמות למצבים, בהם התנסינו בעבר (ועמדנו בהם בהצלחה) ולמצבים שלא התנסינו בהם.
קרבות שריון בשריון והבקעה של יעדים חטיבתיים התקיימו לאחרונה בשנת 1982. מאז אומצה אסטרטגיה שונה וסדרי עדיפות אחרים, בכל העימותים מאז של"ג ועד "עופרת יצוקה", לא מיצה השריון את פוטנציאל התנועה והאש ולא נצרך לתמרון והבקעה אלא בדרך-כלל הסתפק בתפקיד ה"צנוע" של מסייע לח"יר בריכוך יעדים.
השריון שישא בנטל העיקרי במערכה קרקעית רחבת-היקף, יידרש למיצוי יכולות הגלומות במסגרות של טנקים באמצעות תכונותיו הבסיסיות של הטנק, ניידות ומיגון, שמאפשרים תמרון בשדה הקרב ויכולת לרכז אש מסיבית ומדוייקת להבקעה של יעדים אוגדתיים.
היכולת של צה"ל להביס את צבאות האויב במלחמה כוללת תוך הגנה על העורף הוא הרף שעליו להציב. זהו היעד האמיתי של המטכ"ל הנוכחי והמטכ"ל הבא ולמבחן עליון זה, אם יכפה על ישראל. הצבא אמור להגיע ערוך ומוכן.
לטיפוח ולתחזוקה של צבא ברמת המוכנות הנדרשת יש ערך מובהק נוסף והוא ההרתעה. גדול,חזק ומוכן לקרב, זו נוסחה טובה להרתעה ברמה של צבאות. לגבי ארגוני טרור הסיפור הוא אחר.
צה"ל מסוגל לעשות את עבודת בניית הכוח בצמוד לתקציבים הנדרשים לפרויקט בהיקף כזה. צה"ל כבר היה בסרט הזה.
ומה באשר לדרג המדיני?
הפער בין הנחישות המילולית להתנהלות של ה"טרוייקה" בפועל, בלט לאורך כל המבצע והשפיעה על תוצאותיו. למעשה, שודר מסר כפול במהלך רוב ימי הלחימה. מצד אחד, הצהרות קרביות על המשך המבצע והסלמתו עד להיווצרות שינוי במצב הביטחוני בדרום ובמקביל, הבלחה של משאלות( נואשות לפעמים) להפסקת אש.
המסר הכפול הזה נקלט היטב אצל מפעילי החמס, שהגיב אליו בהתאם וכמובן בניגוד (מפתה לומר- כמו תמיד) לציפיות הממשלה.
התנהלות חסרת ביטחון של הדרג המדיני פגמה משמעותית בהשיגי הצבא והניבה את הפסקת האש המיוחלת, שהציבה אותנו רחוק למדי מהיעד שהוגדר. פצמ"רים ממשיכים להתעופף, מטענים על הגדר, ציר פילדלפי שוקק וקציני הצבא רדופים בעולם כפושעי מלחמה. ואיך אפשר שלא לציין את גלעד שליט, שממשיך להינמק בשבי? ההצהרות על תגובה לא-מידתית לכל הפרה הסתיימו (לפחות עד לכתיבת המאמר הזה) בשני אופנועים מפויחים, שגורל רוכביהם אינו ברור.
אפשר לסכם את הפרק הזה של מלחמות ישראל בכמה שורות. צה"ל המשוקם פעל באופן נחוש ומקצועי כמכונה משומנת, אבל הנהגים של המכונה הזאת טעו בניווט וחזרו לנקודת המוצא שקועים בשולי הדרך.
וכך הפכה לה האופוריה והתקווה לפריצת דרך ביטחונית ומדינית לעוד פיאסקו אחד לאוסף.
* פורסם ב"הביטחון" גיליון 27 ינואר-פברואר 2009
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה