ראש הממשלה נתניהו, צריך להתעשת במהירות כי האחריות היא עליו והוא זה שייתן בסופו של דבר את הדין על האדמה החרוכה שמותיר שר הביטחון שלו,בגיבויו המלא.
נתניהו צריך להתעשת ולקבוע את הקביעה היחידה האפשרית וההגיונית במצב שיצר. להאריך את הקדנציה של גבי אשכנזי עד סוף השנה ולאפשר בכך את מיצוי ההליכים לבחירת היורש הראוי.
אין לי כוונה להמשיך ולדוש ופרטי המינוי של האלוף יואב גלנט, הליך שכולו תערובת מבעבעת של
שיקולים אישיים,גחמות ומשחקי אגו אינפנטיליים. אין צל של ספק שאם הליך בחירת הרמטכ"ל היה מתקיים ביושרה,באחריות,על פי מנהל תקין ומונע משיקולים של טובת המדינה,כפי שהליך כזה חייב להתנהל – לא היינו מגיעים למצב העגום שבו צה"ל,המדינה והנפשות המעורבות מצויים כעת.
מעבר להתנהלות העקומה של מקבלי ההחלטות יש להדגיש כי כל הזכויות שצבר האלוף גלנט כקצין צבא
מקצועי,אמיץ,נבון ומוערך(ואין על כך עוררין), לא יעמדו לו אם ממצאי המבקר מיכה לינדנשטראוס מעוגנים בראיות משפטיות חותכות ואם האלוף חתם ביודעין על תצהיר שקרי. חד וחלק. אין לי יומרה וכלים לחוות דעה על ממצאים אלו אך יש לזכור כי מדובר בגורמים מוסמכים שחקרו ובדקו וחובה על כולנו לקבל את הממצאים שלהם,בין אם הם נוחים או לא. כך גם נהג ובצדק היועץ המשפטי העו"ד ויינשטיין כשפסק כי לאור ממצאי המבקר אינו יכול להגן על המינוי של האלוף.
צריך את הפרסה הזאת להניח במהירות מאחורינו ולמחוק אותה מהפרוטוקול ההיסטוריה של מדינת ישראל.
אלו ממחוללי הפרסה הזאת שאמורים להתבייש הם חסרי בושה ולכן גם אין לצפות שיכו על חטא.
את הביקורת הקשה שהטיחה וועדת החוץ והביטחון בה"ה נתניהו ברק הם הרוויחו ביושר.
נדמה לי כי דבריו של ח"כ בנימין בן אליעזר ,חבר הוועדה מתמצתים את ביקורתה ואמירתה של הוועדה על ההליך ותוצריו - "כמי שהיה שר ביטחון" אומר בן אליעזר, "אני קובע שההחלטה הזו היא פגיעה בביטחון מדינת ישראל. ללכת להפקיר את הביטחון בגלל אובססיה אישית של אדם שהחליט לא לתת שנייה אחת לרמטכ"ל אשכנזי להמשיך, יותר משזה שיקולים זרים – זו פגיעה בביטחון מדינת ישראל. אי אפשר לנתק את ההחלטה הזו ממה שקורה במרחב שלנו. אינני מופתע מההחלטה של ברק, זה מתאים לו. אני מופתע מההסכמה של ראש הממשלה לקבל מה שהחליט ברק. צר לי שאדם (גלנט – פ"ו), בגלל טמטום של מערכת, היה צריך לשלם מחיר יקר אחרי יותר מ- 30 שנה שהוא משרת את המדינה".
דבריו החריפים ,החדים והברורים של בן אליעזר אמורים להדהד בראשים של כולנו. החל מהקומבינאטורים שבהנהגה שכנראה מאבדים את הפרספקטיבה שמחייבת את התפקיד שהם ממלאים וכלה בנו,אזרחי המדינה שהקרקס הזה מתנהל על חשבון עתידנו בחבל ארץ זה.
מדובר בראש וראשונה בכשל מנהיגותי של ראש הממשלה ושר הביטחון.
האדון ראש הממשלה נתניהו, צריך להתעשת במהירות כי האחריות היא עליו והוא זה שייתן בסופו של דבר את הדין על האדמה החרוכה שמותיר שר הביטחון שלו,בגיבויו המלא.
נתניהו צריך להתעשת ולקבוע את הקביעה היחידה האפשרית וההגיונית במצב שיצר. להאריך את הקדנציה של גבי אשכנזי עד סוף השנה ולאפשר בכך את מיצוי ההליכים לבחירת היורש הראוי.
כל החלטה אחרת,כולל מינוי זמני של סגן הרמטכ"ל לחודשיים תהיה החלטה רעה ותוצאה של שיקולים אישיים של גורמים שרואים את טובת עצמם בלבד.
אני בטוח כשתעשה פניה כזאת לרא"ל גבי אשכנזי,מידת האחריות הלאומית שלו תגבר על כל שיקול אחר
כולל דחית הטיול המתוכנן למזרח הרחוק .
יום רביעי, 2 בפברואר 2011
מהות הפיוז הקצר של אובמה
מה "הבגידה" האמריקנית במובארק משדרת למשטרים אחרים? לשליטים של ערב הסעודית למשל? כעת ברור למלך עבלללה אבן עבד בן-עזיז איך תנהג ארה"ב כשמפגינים סעודיים יגדשו את כיכרות ריאד ומה בדיוק שווה הברית שכרת עימה
▪ ▪ ▪
תגיות: סדאם חוסיין ברק אובמה
לנשיא ארה"ב ברק אובמה היו שלוש אפשרויות תגובה להתקוממות במצרים. הוא יכול היה לתמוך במובארק ולסייע לו,הוא יכול היה לצודד במתקוממים או לשתוק ולהמתין. אובמה בחר באפשרות השניה. מדוע מיהר ברק אובמה לצאת בדרישות לרפורמה ולהזהיר את מוברק מפני שפיכות דמים?. מה מהות הפתיל הקצר של אובמה ועל מה מושתת שיקול דעתו?.
ארה"ב שרואה עצמה נושאת את דגל הדמוקרטיה והליברליות נוהגת כמיטב המסורת המערבית והולכת עם אמונותיה כמעט בעיוורון עד לסוף. כמו אותם מלכים, נסיכים ואבירים אירופאים שהנהיגו את מסע הצלב לשחרור ארץ הקודש מהמוסלמים, בשם הכס הקדוש כשעל העולם לעבור לדום. הנפשות הפועלות במחזה הקלאסי הזה התחלפו, גם התפאורה שונתה, ושמו של הכס הקדוש הוחלף לדמוקרטיה, אך המהות נותרה בעינה. אנו יודעים מה טוב עבורכם אומרים הצלבנים החדשים גם כשהמציאות טופחת בפניהם פעם אחר פעם.
סליחה על הבנאליה, אך קשה שלא להזכיר כי איינשטיין כבר הגדיר את המושג "טיפש" כאחד שחוזר על אותן הפעולות ומצפה לתוצאה שונה. ארה"ב מתעקשת לקבל תוצאה שונה. שום דמוקרטיה כפויה לא הניבה את התוצאה הרצויה ובדרך כלל הניבה את ההפך. צרפת שטיפחה את הטירן חומיני, לאור ערכיה המערביים ובעידודה ותמיכתה של ארה"ב וסייעה בידו להפיל את השאח הפרסי קבלה את שלטון האימים של האייתולות, כשארה"ב המופתעת מצאה את עצמה בעמדת "השטן הגדול", עירק שוחררה מטלפיו של הרודן סדאם חוסיין כדי להפוך לעיסה מדממת של טרור יומי.
ישראל נאנסה להסכים לבחירות "דמוקרטיות" ברשות הפלשתינית שהניבו את שלטון החמאס בעזה. במקום להפיק לקחים ולהסיק מהכשלים שלא כל מדינה בשלה להנהיג בחירות ומשטר דמוקרטי, ולא כל חברה מאמינה באותם הערכים, בוחרים הצלבנים ההומניים את דרכם המיסיונרית. מצרים מאז קליאופטרה היא האיש החולה של המזרח התיכון. (חולה בין חולים) לא תיתכן הנהגה שבמעשה הוקוס פוקוס תשתפר את מצבה פלאים.
עבד אל נאצר לא הצליח בכך לאחר שהנהיג מהפכת קצינים והפיל את המלך פרוק, סאדאת מחליפו לא צלח וגם לא מובארק יורשו. רצוי היה לנסות ולחזק את מובארק במקום לייחל להנהגה חדשה שתחולל ניסים ועוד בדרך דמוקרטית. אך העניין העיקרי הוא במסר. מה "הבגידה" האמריקנית במובארק משדרת למשטרים אחרים?, לשליטים של ערב הסעודית למשל? (אותה מדינה הידועה במשטרה הדמוקרטי ובהתנהלותה ההומנית)? - כעת ברור למלך עבדאללה אבן עבד בן עזיז איך תנהג ארה"ב כשמפגינים סעודיים יגדשו את כיכרות ריאד ומה בדיוק שווה הברית שכרתו עימה.
מדוע מיהרו אובמה וקלינטון לצאת בהצהרות התמיכה במפגיני קהיר? למה אצה להם הדרך? הרי המהירות היא מהשטן. על כך עונה אהרון ברנע, הכתב המדיני של ערוץ-2 בוושינגטון, כי ממשל אובמה חייב לפעול על-פי הערכים של עצמו ולהתייצב לצידם של "הטובים" מבלי לאבד את המומנטום. ארה"ב שבויה בערכיה כמו מרבית מדינות המערב. הבעיה היא שארה"ב איבדה את המומנטום בכל מקרה. אם מובארק או נציגיו ישרדו בשלטון בתום ההתקוממות הזאת (וכנראה שלא), או שמתוך הכאוס תצמח הנהגה חדשה - כך או כך מעמדה של ארה"ב יתערער ומצרים תחפש לעצמה משענת שאיננה משענת קנה רצוץ.
את הסימנים לכך ניתן כבר לקבל בהצהרות ובשלטי הרחוב האנטי אמריקניים בקהיר ובאלכסנדריה, לכן המהלך ההצהרתי האמריקני היה מיותר ומזיק. רוסיה שיושבת על הגדר ממלא את פיה מים. יודעת כי יפה השתיקה לחכמים וממתינה לפירות הבשלים שיפלו לחיכם. ארה"ב תצא קירחת מכאן ומכאן, וכמנהגה תגורש מהעיר עם כל התוספות הידועות, כשישראל תחטוף את נתזי התוצאה הבלתי נמנעת שתתקבל.
▪ ▪ ▪
תגיות: סדאם חוסיין ברק אובמה
לנשיא ארה"ב ברק אובמה היו שלוש אפשרויות תגובה להתקוממות במצרים. הוא יכול היה לתמוך במובארק ולסייע לו,הוא יכול היה לצודד במתקוממים או לשתוק ולהמתין. אובמה בחר באפשרות השניה. מדוע מיהר ברק אובמה לצאת בדרישות לרפורמה ולהזהיר את מוברק מפני שפיכות דמים?. מה מהות הפתיל הקצר של אובמה ועל מה מושתת שיקול דעתו?.
ארה"ב שרואה עצמה נושאת את דגל הדמוקרטיה והליברליות נוהגת כמיטב המסורת המערבית והולכת עם אמונותיה כמעט בעיוורון עד לסוף. כמו אותם מלכים, נסיכים ואבירים אירופאים שהנהיגו את מסע הצלב לשחרור ארץ הקודש מהמוסלמים, בשם הכס הקדוש כשעל העולם לעבור לדום. הנפשות הפועלות במחזה הקלאסי הזה התחלפו, גם התפאורה שונתה, ושמו של הכס הקדוש הוחלף לדמוקרטיה, אך המהות נותרה בעינה. אנו יודעים מה טוב עבורכם אומרים הצלבנים החדשים גם כשהמציאות טופחת בפניהם פעם אחר פעם.
סליחה על הבנאליה, אך קשה שלא להזכיר כי איינשטיין כבר הגדיר את המושג "טיפש" כאחד שחוזר על אותן הפעולות ומצפה לתוצאה שונה. ארה"ב מתעקשת לקבל תוצאה שונה. שום דמוקרטיה כפויה לא הניבה את התוצאה הרצויה ובדרך כלל הניבה את ההפך. צרפת שטיפחה את הטירן חומיני, לאור ערכיה המערביים ובעידודה ותמיכתה של ארה"ב וסייעה בידו להפיל את השאח הפרסי קבלה את שלטון האימים של האייתולות, כשארה"ב המופתעת מצאה את עצמה בעמדת "השטן הגדול", עירק שוחררה מטלפיו של הרודן סדאם חוסיין כדי להפוך לעיסה מדממת של טרור יומי.
ישראל נאנסה להסכים לבחירות "דמוקרטיות" ברשות הפלשתינית שהניבו את שלטון החמאס בעזה. במקום להפיק לקחים ולהסיק מהכשלים שלא כל מדינה בשלה להנהיג בחירות ומשטר דמוקרטי, ולא כל חברה מאמינה באותם הערכים, בוחרים הצלבנים ההומניים את דרכם המיסיונרית. מצרים מאז קליאופטרה היא האיש החולה של המזרח התיכון. (חולה בין חולים) לא תיתכן הנהגה שבמעשה הוקוס פוקוס תשתפר את מצבה פלאים.
עבד אל נאצר לא הצליח בכך לאחר שהנהיג מהפכת קצינים והפיל את המלך פרוק, סאדאת מחליפו לא צלח וגם לא מובארק יורשו. רצוי היה לנסות ולחזק את מובארק במקום לייחל להנהגה חדשה שתחולל ניסים ועוד בדרך דמוקרטית. אך העניין העיקרי הוא במסר. מה "הבגידה" האמריקנית במובארק משדרת למשטרים אחרים?, לשליטים של ערב הסעודית למשל? (אותה מדינה הידועה במשטרה הדמוקרטי ובהתנהלותה ההומנית)? - כעת ברור למלך עבדאללה אבן עבד בן עזיז איך תנהג ארה"ב כשמפגינים סעודיים יגדשו את כיכרות ריאד ומה בדיוק שווה הברית שכרתו עימה.
מדוע מיהרו אובמה וקלינטון לצאת בהצהרות התמיכה במפגיני קהיר? למה אצה להם הדרך? הרי המהירות היא מהשטן. על כך עונה אהרון ברנע, הכתב המדיני של ערוץ-2 בוושינגטון, כי ממשל אובמה חייב לפעול על-פי הערכים של עצמו ולהתייצב לצידם של "הטובים" מבלי לאבד את המומנטום. ארה"ב שבויה בערכיה כמו מרבית מדינות המערב. הבעיה היא שארה"ב איבדה את המומנטום בכל מקרה. אם מובארק או נציגיו ישרדו בשלטון בתום ההתקוממות הזאת (וכנראה שלא), או שמתוך הכאוס תצמח הנהגה חדשה - כך או כך מעמדה של ארה"ב יתערער ומצרים תחפש לעצמה משענת שאיננה משענת קנה רצוץ.
את הסימנים לכך ניתן כבר לקבל בהצהרות ובשלטי הרחוב האנטי אמריקניים בקהיר ובאלכסנדריה, לכן המהלך ההצהרתי האמריקני היה מיותר ומזיק. רוסיה שיושבת על הגדר ממלא את פיה מים. יודעת כי יפה השתיקה לחכמים וממתינה לפירות הבשלים שיפלו לחיכם. ארה"ב תצא קירחת מכאן ומכאן, וכמנהגה תגורש מהעיר עם כל התוספות הידועות, כשישראל תחטוף את נתזי התוצאה הבלתי נמנעת שתתקבל.
את מי משרת בית המשפט העליון?
ממרומי בועתו משרת העליון את האידיאולוגיה של עצמו, את מערכת הערכים שכפה על מדינתו - ובראשה זכויות הפרט המופלגות, בדגש על זכויותיו של העבריין, שעדיפות בעיניו על זכותה של החברה לביטחון ומי שפוצה פה ומצפצף, מתויג מיד כאנטי-דמוקרט
> העליונים: "ראה דרכינו - וקדש"
> עדיפה זכות העבריין על בטחוננו
▪ ▪ ▪
תגיות: אדמונד לוי חנן מלצר יצחק עמית צבי גורפינקל צבי גורפינקל
ערעורם של הגורמים להריגת מיטל אהרונסון ז"ל ופציעתה הקשה של מלי יזדי, תיבדל לחיים ארוכים, התקבל על-ידי שופטי העליון. הם החליטו שהעונשים שנגזרו על-ידי שופט המחוזי צבי גורפינקל "חרגו באופן קיצוני מהמקובל". רצו לומר חרגו מהנורמה האומללה שהם קבעו. אין לראות בהחלטה הזאת אירוע נקודתי, אלא מדיניות עקשנית והחלטית למצב מערכת משפטית שנקבעה על-ידי קבוצת אידיאולוגיית-שיפוט מצומצמת, ולה השקפת עולם שאליה הם מחוייבים בקנאות.
מיטל אהרונסון וחברתה מלי יזדי נפגעו על-ידי רכב נהוג בידי העבריינים שי סימון ושלום ימיני, והופקרו על ידם לדמם על הכביש. מיטל נהרגה, מלי נפצעה קשה ונדונה לחיים של סבל וכאב. האירוע התרחש ברח' אבן גבירול בתל אביב באוקטובר 2008. העבריינים עוכבו קודם לדריסה על-ידי שוטרת סיור, לצורך בדיקה שגרתית, אך החליטו לברוח ממנה לפני תום הבדיקה וסיבותיהם עימם. במהלך בריחתם דרסו את מיטל ומלי, בעת שהשתיים חצו מעבר-חציה ונמלטו מהמקום.
השופט המחוזי צבי גורפינקל שישב בדינם של העבריינים, גזר על סימון 20 שנות מאסר, בקובעו כי היה נהג הרכב, פגע בקרבנות, שיקר לבית המשפט והפליל אדם אחר בתואנת שווא. העונש הושתת על עבירות הריגה וחבלה חמורה בתוספת עבירת הפקרה. "הנאשם נהג ברכב בפזיזות רבה, בנהיגה נפשעת ולאחר מכן הפקיר את הקורבנות, נטש את המקום, החליף חולצה במטרה לטשטש את זהותו, החביא את מפתחות הרכב, מחק את טביעת אצבעותיו מתוך הרכב, כל זאת במגמה למנוע את לכידתו. הנאשם מסכן את הציבור בנהיגתו", קבע השופט גורפינקל. על הנאשם השני, שלום ימיני, גזר השופט גורפינקל חמש שנות מאסר וציין כי "יש לזכור שאין זו הפעם הראשונה שהוא מעורב בעבירת הריגה, שהומרה מעבירת רצח".
השניים ערערו לעליון על חומרת העונש באמצעות עורכי דינם, והערעור נדון בפני הרכב השופטים אדמונד לוי, חנן מלצר ויצחק עמית. הערעור התקבל. לנהג הדורס הופחתו שש שנים ולחברו שלצידו הופחת העונש בחצי. "הכרעת בית המשפט העליון היא לא סכין, אלא כמו בלוק שנופל על הראש", אמרה ליאורה אהרונסון, אמה של מיטל ז"ל, לאחר הקראת ההחלטה. "כנראה שבית המשפט העליון החליט שחיי אדם שווים פחות מאשר בית המשפט המחוזי", הגיבה על הפסיקה מלי יזדי, קרבנם של השניים, שבנס נותרה בחיים.
העליונים: "ראה דרכינו - וקדש"
65 עמודים מילא השופט יצחק עמית בפרטי סיבות ונסיבות בניסיון להצדיק את החלטתם השערורייתית של השופטים להקל בעונשם של הנהגים המפקירים. לזכותו של השופט עמית ייאמר שהוא צפה את הסערה הציבורית שתקום ובעקבות כך ניסה להקדים תרופה למכה, למכה האנושה שמנחית העליון על מרכיב ההרתעה שבענישה, למכה על האמון ההולך ואוזל של הציבור בבית המשפט, אמון שכנראה לא מהווה מרכיב בשיקול דעתם של שופטי העליון.
מה שבעצם חשוב לשופטי העליון זו האידיאולוגיה. אידיאולוגיה שהם תוצריה ומשרתיה. כדי לקדש אידיאולוגיה זו, הם קבעו שיש לקיים "אחידות ענישה שהוא עיקרון העומד בבסיס תורת הענישה, חשיבותו של עיקרון זה [קובע עמית] נעוצה בצורך להבטיח את קיומו של עיקרון שוויון הנאשמים בפני החוק ושמירת אמון הציבור בהליך הפלילי". וכך קבע ההרכב: "חרג המחוזי באופן קיצוני מהמקובל בנורמות הענישה של מקרים דומים". צריך רק להזכיר (אם צריך), כי מי שקבע את מדרג הענישה והנחה בהתאם את ההיסטנציות שמתחתיו, הוא העליון עצמו. ואם כבר אזר מישהו במחוזי אומץ לתקן את סולם הענישה הדרקוני לציבור, מצנן העליון בפסקנות את התלהבותו ובמילים אחרות אומר למחוזי – ראה את הנורמות שקבענו וקדש.
אך מאידך-גיסא, נוהג העליון כקוזק נגזל וממעמדו המוצהר כקובע נורמות שיפוטיות, הפך לפתע כפועל במגבלות שצצו מאי שם. כמה נוח. "הגיעה העת להעלות את הרף בעבירות אלה, שנקעה נפשו של הציבור מהן", כותב השופט עמית בדם ליבו. ובהקשר לעונשו של שלום ימיני הוא "קורא למחוקק לתקן את החוק באופן שיבהיר אם העבירה [פגע וברח, או דרוס והפקר - א.נ.] מתייחסת גם לנוסע" - אחרת, אין לעליון נעבעך מרחב של שיקול-דעת משל עצמו להחליט על העונש ההולם על-פי הנסיבות. אז מס השפתיים שולם לציבור והמשפט כמנהגו ינהג.
אמירה מוזרה זו של השופט עמית, תמוהה עוד יותר על-רקע אישורה של ועדת השרים לענייני חקיקה (חודש לפני מתן ההחלטה של העליון) את הצעת החוק של ח"כ משה מטלון, להעלאת העונש המרבי בתאונות "פגע וברח", משבע לעשרים שנות מאסר. כלומר, המחוקק עשה את שלו, אך העליון שהתעלם מכך, העדיף את ערכיו הישנים והטובים (בעיניו), גם במחיר סירוסו וכבודו של בית המשפט המחוזי. ואיך בכל זאת ניתן לתקן את המעוות אליבא דהשופט עמית? "העלאת הרף חייבת להתבצע בהדרגתיות ותוך קיומו של מדרג הגיוני בין עבירות שונות". מתי? מי? למה? יש להם זמן לשופטי העליון, דרכם לא אצה, ומה הם קרבנות הפגע וברח לעומת עקרונות המשפט הנעלים שאותם יש לקדש בכל מחיר?!
עדיפה זכות העבריין על בטחוננו
ואם נדמה שרק בענייני עבירות תעבורה גס ליבם של שופטי העליון, אז נדמה. וכדי להפנים שזו השקפתם בכל תחומי העבירות על החוק, נחתה (יום ב', 24.1.11) החלטה טרייה להקל בעונשו של עבריין מין. מדובר בנרקומן עבר, בן 46, בשם נפתלי אדרי, שביצע מעשה סדום בשלושה נערים. ב-2007 גזר בית המשפט המחוזי על אדרי עשרים שנות מאסר ותשלום פיצויים בגובה 70,000 שקלים לכל נער. האיש הוגדר על-ידי הגורמים המוסמכים כמסוכן ונקבע כי הוא "אינו מהסס להשתמש באלימות לצורך סיפוק צרכיו". בערעורו לעליון טען אדרי כי הוא סובל מ"התנכלות אלימה מצד אסירים אחרים, בין היתר בשל סוג העבירות בהן הורשע, והוא אף הועבר בשל כך לאגף מיוחד". כן ביקש להתייחס למצבו הבריאותי ולעובדה שבמהלך מאסרו עבר צנתור לב ואירוע מוחי (עובדות שהיו על שולחנו של השופט המחוזי במהלך המשפט). נכמרו רחמי העליון על העבריין והפחיתו שנתיים מעונשו. אך לא מדובר בשנתיים, מדובר בצורך הבלתי נשלט להקל על עבריינים. צריך לקרוא את הפסיקה כדי להבין את הפער בין מס השפתיים השיפוטי להחלטה בפועל:
"המערער ניצל את מצוקתם ואת פגיעותם של שלושה קטינים, וחמור מכך את האמון שאלה נתנו בו, ובתואנות שווא והבטחות שונות הוביל אותם למקום מסתור אותו הכין מבעוד מועד ושם ביצע בהם עבירות מין קשות ומכוערות. מעשיו הנלוזים של המערער חרטו צלקות בגופם ובנפשם של הקטינים", כתבו השופטים בפסק הדין. אז כתבו. ואין כמו מאמר חז"לינו בנושא, כי כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים, וכך הם הדברים במציאותנו השיפוטית.
כך, ממרומי בועתו, משרת בית המשפט העליון את האידיאולוגיה של עצמו, את מערכת הערכים שכפה על מדינתו ובראשה זכויות הפרט המופלגות, בדגש על זכויותיו של העבריין, שעדיפות בעיניו על זכותה של החברה לביטחון; ומי שפוצה פה ומצפצף, מתויג מיד כאנטי-דמוקרט וכפשיסט.
מי המפסיד הגדול בסאגה השיפוטית הזאת? אנחנו, הציבור, אזרחי מדינת ישראל. האג'נדה השיפוטית הסופר-הומאנית שהרגה את ההרתעה מפני החוק ואוכפיו, ובכך תורמת את תרומתה הישירה למגמת העלייה בפשע לסוגיו. האם זו גזירה משמיים? כנראה שלא, אך לא ברור מהיכן תגיע הישועה כשהמערכת הפוליטית והאינטרסנטית מאפשרת לקבוצת משפטנים לכפות על הציבור ערכים שנויים עד למאוד במחלוקת.
> העליונים: "ראה דרכינו - וקדש"
> עדיפה זכות העבריין על בטחוננו
▪ ▪ ▪
תגיות: אדמונד לוי חנן מלצר יצחק עמית צבי גורפינקל צבי גורפינקל
ערעורם של הגורמים להריגת מיטל אהרונסון ז"ל ופציעתה הקשה של מלי יזדי, תיבדל לחיים ארוכים, התקבל על-ידי שופטי העליון. הם החליטו שהעונשים שנגזרו על-ידי שופט המחוזי צבי גורפינקל "חרגו באופן קיצוני מהמקובל". רצו לומר חרגו מהנורמה האומללה שהם קבעו. אין לראות בהחלטה הזאת אירוע נקודתי, אלא מדיניות עקשנית והחלטית למצב מערכת משפטית שנקבעה על-ידי קבוצת אידיאולוגיית-שיפוט מצומצמת, ולה השקפת עולם שאליה הם מחוייבים בקנאות.
מיטל אהרונסון וחברתה מלי יזדי נפגעו על-ידי רכב נהוג בידי העבריינים שי סימון ושלום ימיני, והופקרו על ידם לדמם על הכביש. מיטל נהרגה, מלי נפצעה קשה ונדונה לחיים של סבל וכאב. האירוע התרחש ברח' אבן גבירול בתל אביב באוקטובר 2008. העבריינים עוכבו קודם לדריסה על-ידי שוטרת סיור, לצורך בדיקה שגרתית, אך החליטו לברוח ממנה לפני תום הבדיקה וסיבותיהם עימם. במהלך בריחתם דרסו את מיטל ומלי, בעת שהשתיים חצו מעבר-חציה ונמלטו מהמקום.
השופט המחוזי צבי גורפינקל שישב בדינם של העבריינים, גזר על סימון 20 שנות מאסר, בקובעו כי היה נהג הרכב, פגע בקרבנות, שיקר לבית המשפט והפליל אדם אחר בתואנת שווא. העונש הושתת על עבירות הריגה וחבלה חמורה בתוספת עבירת הפקרה. "הנאשם נהג ברכב בפזיזות רבה, בנהיגה נפשעת ולאחר מכן הפקיר את הקורבנות, נטש את המקום, החליף חולצה במטרה לטשטש את זהותו, החביא את מפתחות הרכב, מחק את טביעת אצבעותיו מתוך הרכב, כל זאת במגמה למנוע את לכידתו. הנאשם מסכן את הציבור בנהיגתו", קבע השופט גורפינקל. על הנאשם השני, שלום ימיני, גזר השופט גורפינקל חמש שנות מאסר וציין כי "יש לזכור שאין זו הפעם הראשונה שהוא מעורב בעבירת הריגה, שהומרה מעבירת רצח".
השניים ערערו לעליון על חומרת העונש באמצעות עורכי דינם, והערעור נדון בפני הרכב השופטים אדמונד לוי, חנן מלצר ויצחק עמית. הערעור התקבל. לנהג הדורס הופחתו שש שנים ולחברו שלצידו הופחת העונש בחצי. "הכרעת בית המשפט העליון היא לא סכין, אלא כמו בלוק שנופל על הראש", אמרה ליאורה אהרונסון, אמה של מיטל ז"ל, לאחר הקראת ההחלטה. "כנראה שבית המשפט העליון החליט שחיי אדם שווים פחות מאשר בית המשפט המחוזי", הגיבה על הפסיקה מלי יזדי, קרבנם של השניים, שבנס נותרה בחיים.
העליונים: "ראה דרכינו - וקדש"
65 עמודים מילא השופט יצחק עמית בפרטי סיבות ונסיבות בניסיון להצדיק את החלטתם השערורייתית של השופטים להקל בעונשם של הנהגים המפקירים. לזכותו של השופט עמית ייאמר שהוא צפה את הסערה הציבורית שתקום ובעקבות כך ניסה להקדים תרופה למכה, למכה האנושה שמנחית העליון על מרכיב ההרתעה שבענישה, למכה על האמון ההולך ואוזל של הציבור בבית המשפט, אמון שכנראה לא מהווה מרכיב בשיקול דעתם של שופטי העליון.
מה שבעצם חשוב לשופטי העליון זו האידיאולוגיה. אידיאולוגיה שהם תוצריה ומשרתיה. כדי לקדש אידיאולוגיה זו, הם קבעו שיש לקיים "אחידות ענישה שהוא עיקרון העומד בבסיס תורת הענישה, חשיבותו של עיקרון זה [קובע עמית] נעוצה בצורך להבטיח את קיומו של עיקרון שוויון הנאשמים בפני החוק ושמירת אמון הציבור בהליך הפלילי". וכך קבע ההרכב: "חרג המחוזי באופן קיצוני מהמקובל בנורמות הענישה של מקרים דומים". צריך רק להזכיר (אם צריך), כי מי שקבע את מדרג הענישה והנחה בהתאם את ההיסטנציות שמתחתיו, הוא העליון עצמו. ואם כבר אזר מישהו במחוזי אומץ לתקן את סולם הענישה הדרקוני לציבור, מצנן העליון בפסקנות את התלהבותו ובמילים אחרות אומר למחוזי – ראה את הנורמות שקבענו וקדש.
אך מאידך-גיסא, נוהג העליון כקוזק נגזל וממעמדו המוצהר כקובע נורמות שיפוטיות, הפך לפתע כפועל במגבלות שצצו מאי שם. כמה נוח. "הגיעה העת להעלות את הרף בעבירות אלה, שנקעה נפשו של הציבור מהן", כותב השופט עמית בדם ליבו. ובהקשר לעונשו של שלום ימיני הוא "קורא למחוקק לתקן את החוק באופן שיבהיר אם העבירה [פגע וברח, או דרוס והפקר - א.נ.] מתייחסת גם לנוסע" - אחרת, אין לעליון נעבעך מרחב של שיקול-דעת משל עצמו להחליט על העונש ההולם על-פי הנסיבות. אז מס השפתיים שולם לציבור והמשפט כמנהגו ינהג.
אמירה מוזרה זו של השופט עמית, תמוהה עוד יותר על-רקע אישורה של ועדת השרים לענייני חקיקה (חודש לפני מתן ההחלטה של העליון) את הצעת החוק של ח"כ משה מטלון, להעלאת העונש המרבי בתאונות "פגע וברח", משבע לעשרים שנות מאסר. כלומר, המחוקק עשה את שלו, אך העליון שהתעלם מכך, העדיף את ערכיו הישנים והטובים (בעיניו), גם במחיר סירוסו וכבודו של בית המשפט המחוזי. ואיך בכל זאת ניתן לתקן את המעוות אליבא דהשופט עמית? "העלאת הרף חייבת להתבצע בהדרגתיות ותוך קיומו של מדרג הגיוני בין עבירות שונות". מתי? מי? למה? יש להם זמן לשופטי העליון, דרכם לא אצה, ומה הם קרבנות הפגע וברח לעומת עקרונות המשפט הנעלים שאותם יש לקדש בכל מחיר?!
עדיפה זכות העבריין על בטחוננו
ואם נדמה שרק בענייני עבירות תעבורה גס ליבם של שופטי העליון, אז נדמה. וכדי להפנים שזו השקפתם בכל תחומי העבירות על החוק, נחתה (יום ב', 24.1.11) החלטה טרייה להקל בעונשו של עבריין מין. מדובר בנרקומן עבר, בן 46, בשם נפתלי אדרי, שביצע מעשה סדום בשלושה נערים. ב-2007 גזר בית המשפט המחוזי על אדרי עשרים שנות מאסר ותשלום פיצויים בגובה 70,000 שקלים לכל נער. האיש הוגדר על-ידי הגורמים המוסמכים כמסוכן ונקבע כי הוא "אינו מהסס להשתמש באלימות לצורך סיפוק צרכיו". בערעורו לעליון טען אדרי כי הוא סובל מ"התנכלות אלימה מצד אסירים אחרים, בין היתר בשל סוג העבירות בהן הורשע, והוא אף הועבר בשל כך לאגף מיוחד". כן ביקש להתייחס למצבו הבריאותי ולעובדה שבמהלך מאסרו עבר צנתור לב ואירוע מוחי (עובדות שהיו על שולחנו של השופט המחוזי במהלך המשפט). נכמרו רחמי העליון על העבריין והפחיתו שנתיים מעונשו. אך לא מדובר בשנתיים, מדובר בצורך הבלתי נשלט להקל על עבריינים. צריך לקרוא את הפסיקה כדי להבין את הפער בין מס השפתיים השיפוטי להחלטה בפועל:
"המערער ניצל את מצוקתם ואת פגיעותם של שלושה קטינים, וחמור מכך את האמון שאלה נתנו בו, ובתואנות שווא והבטחות שונות הוביל אותם למקום מסתור אותו הכין מבעוד מועד ושם ביצע בהם עבירות מין קשות ומכוערות. מעשיו הנלוזים של המערער חרטו צלקות בגופם ובנפשם של הקטינים", כתבו השופטים בפסק הדין. אז כתבו. ואין כמו מאמר חז"לינו בנושא, כי כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים, וכך הם הדברים במציאותנו השיפוטית.
כך, ממרומי בועתו, משרת בית המשפט העליון את האידיאולוגיה של עצמו, את מערכת הערכים שכפה על מדינתו ובראשה זכויות הפרט המופלגות, בדגש על זכויותיו של העבריין, שעדיפות בעיניו על זכותה של החברה לביטחון; ומי שפוצה פה ומצפצף, מתויג מיד כאנטי-דמוקרט וכפשיסט.
מי המפסיד הגדול בסאגה השיפוטית הזאת? אנחנו, הציבור, אזרחי מדינת ישראל. האג'נדה השיפוטית הסופר-הומאנית שהרגה את ההרתעה מפני החוק ואוכפיו, ובכך תורמת את תרומתה הישירה למגמת העלייה בפשע לסוגיו. האם זו גזירה משמיים? כנראה שלא, אך לא ברור מהיכן תגיע הישועה כשהמערכת הפוליטית והאינטרסנטית מאפשרת לקבוצת משפטנים לכפות על הציבור ערכים שנויים עד למאוד במחלוקת.
חוק בשארה – רואים את הסוף
"מבחינתי", היכה על חטא ח"כ חסון, מיוזמי החוק, "העלאת הצעת חוק היא אחד הרגעים העצובים שלי כאזרח במדינה. נבחר ציבור נחשד בביצוע עבירה ומחליט שלא להעמיד עצמו לרשות רשויות אכיפת החוק ולחקירה... ועולם כמנהגו נוהג"
▪ ▪ ▪
תגיות: ג'מאל זחאלקה דורית ביניש ישראל חסון מרים נאור עזמי בשארה נורית אלשטיין יריב לוין דני דנון
"חוק בשארה" שאושר אתמול בקריאה ראשונה בכנסת הוא תיקון מאוחר של מחדל חלמאי ומתמשך. עזמי בשארה, האיש שעל שמו קרוי החוק הזה, מתח עד לקצה האבסורד את מערכת יחסי הגומלין שבין האזרח למדינה שלו.
אדון בשארה, כידוע, גם לא היה אזרח מין השורה. הוא היה חבר כנסת, כנציגה של מפלגה שנויה במחלוקת, מפלגת בל"ד. במה זכה בשארה לכבוד המפוקפק הזה? האיש נחשד בעבירה ביטחונית קשה ביותר. ריגול וסיוע לאויב במהלך מלחמה.
חבר הכנסת של מדינת ישראל נחשד שעמד בקשר עם ארגון החיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השניה והעביר להם מידע חיוני שבאמצעותו שיפר החיזבאללה את יכולת טיווח הרקטות שלו. לעבירה הזאת שבה הוא נחשד יש דם על הידים. בגין עבירה כזאת נגזר במדינות רבות עונש מוות ובאחרות מאסר עולם ללא זכות לחנינה.
אדון בשארה לא חשב לרגע להלחם על חפותו אם הייתה, הוא לא הסתכן בעסקת טיעון שלבטח הייתה ממירה את פשעו לנשיקה ונגיעה ברגלו של נסראללה. בשארה ארז את פקלאותיו ונמלט ללבנון. מארץ הארזים הוא שיגר לכנסת מכתב התפטרות ובתמורה זכה ב-200 אלף שקלים "דמי הסתגלות". כמה מתחשב.
לא שמנכ"ל הכנסת, אבי בלשניקוב עשה זאת בחדווה, הוא קיים דיון בהשתתפות הח"כ רוחמה אברהם שכיהנה כיו"ר ועדת הכנסת, החשב אבי לוי והיועצת המשפטית נורית אדלשטיין כשהאחרונה הבהירה כי "לא ניתן למנוע זכויות חוקיות של חבר כנסת שלא הורשע בבית המשפט". ואיך ניתן להרשיע עבריין שנמלט מהדין? אז זהו שלא ניתן ולכן הוא יקבל את התמלוגים שמגיעים לו ממדינתו חסרת האונים. על כך אמר ח"כ יריב לוין מהליכוד ש"בגידה במדינת ישראל הפכה לעסק משתלם".
כך יושב לו האדון בלבנון וממומן ביד נדיבה בידי מדינת ישראל. פנסיה חודשית קוצבים לו.זה לא שהוא צריך את ה 7,248 שקלים האלה כשהוא סמוך על שולחנו של נסראללה הנדיב, משפחתו התומכת נהנית מהסכום הזה. לקח לחברי הכנסת שלנו 3 שנים ארוכות להתעשת ולהריץ חוק שקובע כי מי שנדרש לחקירה פלילית-ביטחונית ולא מתייצב - לא יקבל כספים מהמדינה.
קדמו לאישור החוק דיונים בבג"צ שקבע כי בשארה ימשיך לקבל את הגימלה. נשיאת בית המשפט דורית ביניש והשופטות מרים נאור ועדנה ערבל דחו את עתירתו של ח"כ דני דנון שביקש לשלול את אזרחותו של בשארה בטענה ש"המהלך החוקתי טרם הושלם" ולכן "אין באפשרותן כרגע להתערב". נוח מאד.
קביעה מוזרה במקצת של מוסד שאינו מהסס לבטל חוקים שנוגדים את השקפת עולמו. השופטות לא התרשומו מטיעוניו של נציג העותרים על כי בשארה נמלט מהארץ "באמצע חקירה שמתנהלת נגדו בחשד לביצוע עבירות ביטחון" ואת המערכה הזאת סיכמה הנשיאה ביניש בהחלטה משונה שמאחר שבאשרה אינו שוהה בארץ (אלא כידוע נמצא במשימה ממלכתית בניכר-א.נ.),"ולכן לא ניתן לדעת את כל החשדות והראיות נגדו".ומדוע לא לשאול את גופי החקירה ואכיפת החוק שמחזיקים בראיות באופן מוסמך וגלוי? סתמה הנשיאה ולא פירשה.
לבלימת התיקון למצב ההזוי שנוצר הצטרפה גם היועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד נורית אלשטיין במותחה ביקורת חריפה על חוק "בשארה", ביקורת שמתבססת על "פגיעה חמורה בקניין". עניין של פרופורציות כמובן.
"מבחינתי", היכה על חטא ח"כ ישראל חסון מקדימה מיוזמי החוק - "העלאת הצעת חוק זה היא אחד הרגעים העצובים שלי כאזרח במדינה. נבחר ציבור שהוא מחוקק ומציב נורמות ציבוריות נחשד בביצוע עבירה שדינה בין 5 ל-10 שנות מאסר (על אי התייצבות לחקירה ולא על עבירת הבגידה – א.נ.), ומחליט שלא להעמיד עצמו לרשות רשויות עכיפת החוק ולחקירה...ועולם כמנהגו נוהג.
הוא ממשיך לקבל תגמולים מהכנסת, זה מצב מטורף, אבסורדי ולא מתקבל על הדעת. באיזו זכות מוסרית אנו עומדים מול הציבור אם כך אנו נוהגים ומועלים באמון של האנשים שבחרו בנו?. אני לא מתלבט, אלא מתבייש שלא העלתי את ההצעה מוקדם יותר - כבר לפני 3 שנים".
הפליק פלאק של נציגי השב"כ
והנה נדמה שהסאגה הנפתלת והבלתי תאומן עומדת בפני סיום צודק. אך הדברים אינם כה פשוטים. מעבר לתגובות הצפויות של חברי מפלגתו, כמו ג'מאל זחאלקה שכינה את ח"כ יריב לוין מהליכוד "איש מוות ולא שפוי" והכריז כי ידיו של לוין "מגועלות בדם" (את זה אומר חברו של מטווח הרקטות בשארה), נציגי השמאל רואים כמובן את הפשיזם מבצבץ מכל שורה שבחוק ותמוה גם הפליק פלאק שבצעו נציגיו המשפטיים של השב"כ שבניגוד לעמדתו של הארגון שהובהרה בדיון קודם בכנסת כי "עקרונות הצעת החוק של הסמכות לשלול אזרחות – אנחנו רואים בזה בעצם מרכיב של הרתעה, בכל הקשור למקרים קיצוניים של פגיעה בביטחון" הכריזו היום (10.1.11) בדיון בוועדת הפנים של הכנסת על התנגדותם ל"חוק בשארה" במתכונתו הנוכחית.
"הדרך המוצעת בהצעת החוק רחבה מדי בנוסחה וחסרה מאזנים נוספים הקיימים בחוק בנוסחו דהיום". כנראה שהמשפטולוגיה המשתקת לא פסחה גם על הארגון היעיל והנחוש הזה שעוסק בסיכול חתרנות ואפשר לצפות ממנו שבכך יתרכז ולא ב"מאזנים שקימים או לא קיימים דהיום". יש מספיק משפטנים רעבים במוסדות שונים שיתפרנסו יפה מחידודים כאלה.
כך או אחרת צריך לברך על המוגמר ולסכם כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ולח"כ לוין וחסון יש לומר – עבודה יפה.
▪ ▪ ▪
תגיות: ג'מאל זחאלקה דורית ביניש ישראל חסון מרים נאור עזמי בשארה נורית אלשטיין יריב לוין דני דנון
"חוק בשארה" שאושר אתמול בקריאה ראשונה בכנסת הוא תיקון מאוחר של מחדל חלמאי ומתמשך. עזמי בשארה, האיש שעל שמו קרוי החוק הזה, מתח עד לקצה האבסורד את מערכת יחסי הגומלין שבין האזרח למדינה שלו.
אדון בשארה, כידוע, גם לא היה אזרח מין השורה. הוא היה חבר כנסת, כנציגה של מפלגה שנויה במחלוקת, מפלגת בל"ד. במה זכה בשארה לכבוד המפוקפק הזה? האיש נחשד בעבירה ביטחונית קשה ביותר. ריגול וסיוע לאויב במהלך מלחמה.
חבר הכנסת של מדינת ישראל נחשד שעמד בקשר עם ארגון החיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השניה והעביר להם מידע חיוני שבאמצעותו שיפר החיזבאללה את יכולת טיווח הרקטות שלו. לעבירה הזאת שבה הוא נחשד יש דם על הידים. בגין עבירה כזאת נגזר במדינות רבות עונש מוות ובאחרות מאסר עולם ללא זכות לחנינה.
אדון בשארה לא חשב לרגע להלחם על חפותו אם הייתה, הוא לא הסתכן בעסקת טיעון שלבטח הייתה ממירה את פשעו לנשיקה ונגיעה ברגלו של נסראללה. בשארה ארז את פקלאותיו ונמלט ללבנון. מארץ הארזים הוא שיגר לכנסת מכתב התפטרות ובתמורה זכה ב-200 אלף שקלים "דמי הסתגלות". כמה מתחשב.
לא שמנכ"ל הכנסת, אבי בלשניקוב עשה זאת בחדווה, הוא קיים דיון בהשתתפות הח"כ רוחמה אברהם שכיהנה כיו"ר ועדת הכנסת, החשב אבי לוי והיועצת המשפטית נורית אדלשטיין כשהאחרונה הבהירה כי "לא ניתן למנוע זכויות חוקיות של חבר כנסת שלא הורשע בבית המשפט". ואיך ניתן להרשיע עבריין שנמלט מהדין? אז זהו שלא ניתן ולכן הוא יקבל את התמלוגים שמגיעים לו ממדינתו חסרת האונים. על כך אמר ח"כ יריב לוין מהליכוד ש"בגידה במדינת ישראל הפכה לעסק משתלם".
כך יושב לו האדון בלבנון וממומן ביד נדיבה בידי מדינת ישראל. פנסיה חודשית קוצבים לו.זה לא שהוא צריך את ה 7,248 שקלים האלה כשהוא סמוך על שולחנו של נסראללה הנדיב, משפחתו התומכת נהנית מהסכום הזה. לקח לחברי הכנסת שלנו 3 שנים ארוכות להתעשת ולהריץ חוק שקובע כי מי שנדרש לחקירה פלילית-ביטחונית ולא מתייצב - לא יקבל כספים מהמדינה.
קדמו לאישור החוק דיונים בבג"צ שקבע כי בשארה ימשיך לקבל את הגימלה. נשיאת בית המשפט דורית ביניש והשופטות מרים נאור ועדנה ערבל דחו את עתירתו של ח"כ דני דנון שביקש לשלול את אזרחותו של בשארה בטענה ש"המהלך החוקתי טרם הושלם" ולכן "אין באפשרותן כרגע להתערב". נוח מאד.
קביעה מוזרה במקצת של מוסד שאינו מהסס לבטל חוקים שנוגדים את השקפת עולמו. השופטות לא התרשומו מטיעוניו של נציג העותרים על כי בשארה נמלט מהארץ "באמצע חקירה שמתנהלת נגדו בחשד לביצוע עבירות ביטחון" ואת המערכה הזאת סיכמה הנשיאה ביניש בהחלטה משונה שמאחר שבאשרה אינו שוהה בארץ (אלא כידוע נמצא במשימה ממלכתית בניכר-א.נ.),"ולכן לא ניתן לדעת את כל החשדות והראיות נגדו".ומדוע לא לשאול את גופי החקירה ואכיפת החוק שמחזיקים בראיות באופן מוסמך וגלוי? סתמה הנשיאה ולא פירשה.
לבלימת התיקון למצב ההזוי שנוצר הצטרפה גם היועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד נורית אלשטיין במותחה ביקורת חריפה על חוק "בשארה", ביקורת שמתבססת על "פגיעה חמורה בקניין". עניין של פרופורציות כמובן.
"מבחינתי", היכה על חטא ח"כ ישראל חסון מקדימה מיוזמי החוק - "העלאת הצעת חוק זה היא אחד הרגעים העצובים שלי כאזרח במדינה. נבחר ציבור שהוא מחוקק ומציב נורמות ציבוריות נחשד בביצוע עבירה שדינה בין 5 ל-10 שנות מאסר (על אי התייצבות לחקירה ולא על עבירת הבגידה – א.נ.), ומחליט שלא להעמיד עצמו לרשות רשויות עכיפת החוק ולחקירה...ועולם כמנהגו נוהג.
הוא ממשיך לקבל תגמולים מהכנסת, זה מצב מטורף, אבסורדי ולא מתקבל על הדעת. באיזו זכות מוסרית אנו עומדים מול הציבור אם כך אנו נוהגים ומועלים באמון של האנשים שבחרו בנו?. אני לא מתלבט, אלא מתבייש שלא העלתי את ההצעה מוקדם יותר - כבר לפני 3 שנים".
הפליק פלאק של נציגי השב"כ
והנה נדמה שהסאגה הנפתלת והבלתי תאומן עומדת בפני סיום צודק. אך הדברים אינם כה פשוטים. מעבר לתגובות הצפויות של חברי מפלגתו, כמו ג'מאל זחאלקה שכינה את ח"כ יריב לוין מהליכוד "איש מוות ולא שפוי" והכריז כי ידיו של לוין "מגועלות בדם" (את זה אומר חברו של מטווח הרקטות בשארה), נציגי השמאל רואים כמובן את הפשיזם מבצבץ מכל שורה שבחוק ותמוה גם הפליק פלאק שבצעו נציגיו המשפטיים של השב"כ שבניגוד לעמדתו של הארגון שהובהרה בדיון קודם בכנסת כי "עקרונות הצעת החוק של הסמכות לשלול אזרחות – אנחנו רואים בזה בעצם מרכיב של הרתעה, בכל הקשור למקרים קיצוניים של פגיעה בביטחון" הכריזו היום (10.1.11) בדיון בוועדת הפנים של הכנסת על התנגדותם ל"חוק בשארה" במתכונתו הנוכחית.
"הדרך המוצעת בהצעת החוק רחבה מדי בנוסחה וחסרה מאזנים נוספים הקיימים בחוק בנוסחו דהיום". כנראה שהמשפטולוגיה המשתקת לא פסחה גם על הארגון היעיל והנחוש הזה שעוסק בסיכול חתרנות ואפשר לצפות ממנו שבכך יתרכז ולא ב"מאזנים שקימים או לא קיימים דהיום". יש מספיק משפטנים רעבים במוסדות שונים שיתפרנסו יפה מחידודים כאלה.
כך או אחרת צריך לברך על המוגמר ולסכם כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ולח"כ לוין וחסון יש לומר – עבודה יפה.
עוד פיתיון אינפנטילי של מערכת וואלה!
לפעמים אני תוהה איך אנשים שעונים להגדרה אינטליגנטים מפיקים מעצמם אינפנטיליות דוחה, כמו זו שעלתה לאוויר באתר וואלה! מבית עיתון הארץ התסכול, כנראה, הוא אויבם העיקרי של ה"סמולנים"
▪ ▪ ▪
תגיות: גדעון לוי מתנחלים הוצאת עיתון הארץ בע"מ עיתון הארץ
לילה ארוך התלבט הגאון התורן ממערכת וואלה!: איך "נכניס" בתחכום לימנים האלה, שתומכים בחקירת מקורות המימון של ארגוני זכויות מהשמאל. שעות ארוכות נדדה שנתו של הגאון ולקראת הנץ החמה, כשהשכוי מתכונן לקריאת הבוקר, זה קרה. אוריקה! זעק הגאון, יש! נטמין להם מלכודת מתוחכמת בשיטה הבולשביקית הידועה והבדוקה. וזה הולך ככה: קודם נקבע עובדה, אחר-כך נציע אופציות, והתוצאה תדבר בעד עצמה. ישב הגאון מאחורי מכתבתו ושירבט את הכותרת הבאה: "אתם קובעים: מה הצעד הבא נגד השמאלנים?"; ותחת הכותרת פורס הגאון בערמומיות את רשתו: "ועדת החקירה בכנסת היא רק ההתחלה", הוא קובע; "אתם מצביעים כיצד תצליח ישראל לבער מתוכה את נגע השמל ומה צריך לעשות עד סיום המשימה. זכרו, לרשותכם הצבעה בודדת". וכעת, ימנים יקרים, נמוכי המצח (השמאלנים יבינו ללא ספק שמדובר בסטירה חריפה), אתם מוזמנים להצביע על אחת מהאופציות הבאות:
* איסור להתחתן עם שמאלנים
* לסמן אותם ברחוב
* איסור על השכרת דירות
* חינוך מחדש בחוות גלעד
* מינוי ליציע המזרחי בטדי בתשלום מלא
* מגן אנושי עבור שוטרי מג"ב בבילעין
* איסור משכב זכר
* להשכיר דירה בת"א מדניאלה וייס
* תואר בהיסטוריה של עם ישראל במכללת אריאל
הגאון סקר את יצירתו בסיפוק ומה זה היה מאושר; כעת נמתין שהימנים יעוטו על הסקר כמוצאי שלל רב ואת התוצאות נעביר מיד לכל ידידינו בחו"ל, כך נחשוף בצוותא את פרצופם האמיתי של הישראלים הפשיסטים. חיכך הגאון את כפות ידיו זו בזו כמעשה גרגמל, יצא מביתו, וקצר-נשימה פרץ את דלת מערכת העיתון והעלה את היצירה לרשת.
את התגובות של הקוראים אני מציג כאן, הן מדברות בעד עצמן:
* "מה הולך פה?? מה זה הכתבה המזעזעת הזאת?
וואלה - לא מאמינה למראה עיני ולמראה הכותרת???
וואלה, אתם מערכת של דמגוגים.
הסתה של מערכת וואלה אל תתנו לזה יד.
השמאל נתפס עם המכנסים למטה.
פשיזם.
גדול!!! הלוואי והכל יהיה.
המשאל האנטי ציוני באמת פשט את הרגל - הומור נמוך.
אתם מטורפים. אין מקום לזה. בושה.
אתם פתטיים, אבל מה לעשות, אתם גם גייס חמישי.
וואלה אתם שמאלנים וזה כתבה מגעילה!!!
הצעדים שכבר ננקטו נגד ימנים/ מתנחלים/ דתיים.
וואלה, כסוכני מישנה של עיתון הארץ ושלוחי גדעון לוי.
האופציה החסרה - השתלמות בעזה".
לפעמים אני תוהה איך אנשים שעונים להגדרה אינטליגנטיים מפיקים מעצמם כזאת אינפנטיליות דוחה. מה אגיד, התסכול כנראה הוא אויבם העיקרי של ה"סמולנים". לא הימין. התסכול הוא אבי הטמטום והרשעות וגם מבטל את יכולת המחשבה הרציונאלית והביקורת העצמית.
אני גם תמה איך לעורך העיתון, שיש לתת לו קרדיט מקצועי לפחות, מתפלחת מדי פעם מין נפיחה סרת-טעם ובלתי מבוקרת כזאת. לאלוהי התקשורת פתרונים.
נוצר: 06/01/2011 עודכן: 07/01/2011
▪ ▪ ▪
תגיות: גדעון לוי מתנחלים הוצאת עיתון הארץ בע"מ עיתון הארץ
לילה ארוך התלבט הגאון התורן ממערכת וואלה!: איך "נכניס" בתחכום לימנים האלה, שתומכים בחקירת מקורות המימון של ארגוני זכויות מהשמאל. שעות ארוכות נדדה שנתו של הגאון ולקראת הנץ החמה, כשהשכוי מתכונן לקריאת הבוקר, זה קרה. אוריקה! זעק הגאון, יש! נטמין להם מלכודת מתוחכמת בשיטה הבולשביקית הידועה והבדוקה. וזה הולך ככה: קודם נקבע עובדה, אחר-כך נציע אופציות, והתוצאה תדבר בעד עצמה. ישב הגאון מאחורי מכתבתו ושירבט את הכותרת הבאה: "אתם קובעים: מה הצעד הבא נגד השמאלנים?"; ותחת הכותרת פורס הגאון בערמומיות את רשתו: "ועדת החקירה בכנסת היא רק ההתחלה", הוא קובע; "אתם מצביעים כיצד תצליח ישראל לבער מתוכה את נגע השמל ומה צריך לעשות עד סיום המשימה. זכרו, לרשותכם הצבעה בודדת". וכעת, ימנים יקרים, נמוכי המצח (השמאלנים יבינו ללא ספק שמדובר בסטירה חריפה), אתם מוזמנים להצביע על אחת מהאופציות הבאות:
* איסור להתחתן עם שמאלנים
* לסמן אותם ברחוב
* איסור על השכרת דירות
* חינוך מחדש בחוות גלעד
* מינוי ליציע המזרחי בטדי בתשלום מלא
* מגן אנושי עבור שוטרי מג"ב בבילעין
* איסור משכב זכר
* להשכיר דירה בת"א מדניאלה וייס
* תואר בהיסטוריה של עם ישראל במכללת אריאל
הגאון סקר את יצירתו בסיפוק ומה זה היה מאושר; כעת נמתין שהימנים יעוטו על הסקר כמוצאי שלל רב ואת התוצאות נעביר מיד לכל ידידינו בחו"ל, כך נחשוף בצוותא את פרצופם האמיתי של הישראלים הפשיסטים. חיכך הגאון את כפות ידיו זו בזו כמעשה גרגמל, יצא מביתו, וקצר-נשימה פרץ את דלת מערכת העיתון והעלה את היצירה לרשת.
את התגובות של הקוראים אני מציג כאן, הן מדברות בעד עצמן:
* "מה הולך פה?? מה זה הכתבה המזעזעת הזאת?
וואלה - לא מאמינה למראה עיני ולמראה הכותרת???
וואלה, אתם מערכת של דמגוגים.
הסתה של מערכת וואלה אל תתנו לזה יד.
השמאל נתפס עם המכנסים למטה.
פשיזם.
גדול!!! הלוואי והכל יהיה.
המשאל האנטי ציוני באמת פשט את הרגל - הומור נמוך.
אתם מטורפים. אין מקום לזה. בושה.
אתם פתטיים, אבל מה לעשות, אתם גם גייס חמישי.
וואלה אתם שמאלנים וזה כתבה מגעילה!!!
הצעדים שכבר ננקטו נגד ימנים/ מתנחלים/ דתיים.
וואלה, כסוכני מישנה של עיתון הארץ ושלוחי גדעון לוי.
האופציה החסרה - השתלמות בעזה".
לפעמים אני תוהה איך אנשים שעונים להגדרה אינטליגנטיים מפיקים מעצמם כזאת אינפנטיליות דוחה. מה אגיד, התסכול כנראה הוא אויבם העיקרי של ה"סמולנים". לא הימין. התסכול הוא אבי הטמטום והרשעות וגם מבטל את יכולת המחשבה הרציונאלית והביקורת העצמית.
אני גם תמה איך לעורך העיתון, שיש לתת לו קרדיט מקצועי לפחות, מתפלחת מדי פעם מין נפיחה סרת-טעם ובלתי מבוקרת כזאת. לאלוהי התקשורת פתרונים.
נוצר: 06/01/2011 עודכן: 07/01/2011
מלחמת התמלוגים הלא-כשרה
לזכיין הפקת הגז יש קייס כי הוא מחזיק בידיו חוזה. על החוזה חתומים שני צדדים, יצחק תשובה ומדינת ישראל. בחוזה מפורט גובה התמלוגים והמיסים שיחולו על הזכיין. מה שמדינת ישראל מנסה לעשות זה להפר חוזה באופן חד-צדדי. הנימוקים להפרה כזאת אינם רציניים
▪ ▪ ▪
תגיות: יצחק תשובה
תגלית הגז האדירה בים התיכון, סחפה כצפוי את עם ישראל לקרב אדירים. המשקיעים תובעים את שלהם בהתאם לחוזים החתומים ושר האוצר מגובה בלובי ובמסגרות החברתיות מנסים בכל כוחם למזער את רווחיהם של הנ"ל. אם נסנן את הרעשים מפס הקול הצורם של המערכה הזאת ונתמצת את סלע המחלוקת למרכיביו העיקריים, נמצא חוסר תום לב מצד האוצר, תומכיו ומגביו, ומנגד דרישה לגיטימית של הזכיין המשקיע. קשה להשתחרר מהרושם כי מדובר במהלך שאינו כשר ובעוונותיהם של פרנסינו גם מסריח.
אני יודע שזה לא אופנתי לתמוך בבעלי ההון ולמען גילוי נאות עלי להבהיר שאין לי מניות בדלק אנרגיה ואף לא בכל חברה אחרת שקשורה לזכיינים, ולמעשה אין לי מניות כלל. איש מהם לא נמנה על החוג החברתי שלי ואת דמותם אני מזהה על-פי תצלומיהם בתקשורת. יתרה על כך, אם במערכה הזאת יזכו האוצר והחברתיים, הסיכויי שלי להפיק רווח כל שהו מניצחון כזה שריר וקיים, בעוד שניצחונם של בעלי הזיכיון לא יקנה לי דבר או חצי דבר.
ולגופו של עניין צריך להודות שיש לזכיינים קייס. והקייס הזה מושתת על אתיקה בסיסית הגורסת שהסכמים יש לכבד. (אני יודע שבמחוזותינו הכלל הזה מעיד על תמימות או גרוע יותר - טיפשות, אך אנחנו חיים בכפר גלובלי ולא בבועה של נוכלים). לזכיין יש קייס כי הזכיין מחזיק בידיו חוזה. על החוזה חתומים שני צדדים, יצחק תשובה ומדינת ישראל. בחוזה מפורט גובה התמלוגים והמיסים שיחלו על הזכיין. מה שמדינת ישראל מנסה לעשות זה להפר חוזה באופן חד-צדדי.
מעבר להיבט הלא מוסרי יש בכך פגיעה משמעותית באמינות של המדינה בכל הקשור להתקשרויות עתידיות. פעם רמאי תמיד רמאי ויהיו לכך השלכות גם אם נצפה את המהלך הדוחה הזה בתירוצי קרמל וסוכריות צבעוניות. וכי מי רוצה לעשות עסקים עם רמאים?
טוענת המדינה להגנתה כי עליה לדאוג לאינטרסים של אזרחיה. לגבי הטיעון הזה ניתן רק לגחך. אפוא היו הדאגנים האלה בזמן החתימה על החוזה?. ואכן - דאגו לנו היטב עד כה. ניקח לדוגמה את ים המלח שנמסר לתאגיד פרטי שמתעלל באגם הנדיר הזה עד צאת נשמתו. האגם בותר, סוללות כעורות חוצות אותו לרוחב, בולענים אימתניים סובבים את חופיו, מפלס מימיו עולה באזור המלונות ומאיים להשקיעם במים, תוך שנים אחדות - עד 2017 צפוי המפלס העולה של בריכות אידוי המלח להגיע עד למלונות. כדי לנסות ומנוע את היכחדות התיירות במקום, כיל, המפעילה את בריכות האידוי, מדינת ישראל והמועצה האזורית צפויות להשקיע סכום מוערך של 3-5 מיליארד שקל בהריסת בתי המלון והקמתם מחדש באזור בטוח יותר.
גם גורלה של הכינרת לא שפר. המפלס ירד לרמה קטסטרופאלית, הדגה נעלמת, החופים נכבשו על-ידי גורמים פרטיים שגובים במטבע קשה על זכות הגישה למים שלא לדבר על מצבו העגום של משק המים על האקוויפרים המדוללים והבארות המיובשות. אם כך דואגים לנו נבחרנו עדיף להישאר יתום.
אז בואו נניח לטיעון הלא-רציני הזה, נלמד לכבד חוזים, נלמד להפיק לקחים מטעויות ואם טעו פרנסינו וחתמו על חוזה שאינו מעניק תמורה מספקת לציבור - שיואילו ויתעמקו ביתר שאת לפני החתימה על הסכמים עתידיים, תצמח מכך טובה רבה יותר מלהפר חוזה ולבזבז מיליונים על הגנה משפטית שגם אם תיצלח יהיה בכך ניצחון פירוס.
▪ ▪ ▪
תגיות: יצחק תשובה
תגלית הגז האדירה בים התיכון, סחפה כצפוי את עם ישראל לקרב אדירים. המשקיעים תובעים את שלהם בהתאם לחוזים החתומים ושר האוצר מגובה בלובי ובמסגרות החברתיות מנסים בכל כוחם למזער את רווחיהם של הנ"ל. אם נסנן את הרעשים מפס הקול הצורם של המערכה הזאת ונתמצת את סלע המחלוקת למרכיביו העיקריים, נמצא חוסר תום לב מצד האוצר, תומכיו ומגביו, ומנגד דרישה לגיטימית של הזכיין המשקיע. קשה להשתחרר מהרושם כי מדובר במהלך שאינו כשר ובעוונותיהם של פרנסינו גם מסריח.
אני יודע שזה לא אופנתי לתמוך בבעלי ההון ולמען גילוי נאות עלי להבהיר שאין לי מניות בדלק אנרגיה ואף לא בכל חברה אחרת שקשורה לזכיינים, ולמעשה אין לי מניות כלל. איש מהם לא נמנה על החוג החברתי שלי ואת דמותם אני מזהה על-פי תצלומיהם בתקשורת. יתרה על כך, אם במערכה הזאת יזכו האוצר והחברתיים, הסיכויי שלי להפיק רווח כל שהו מניצחון כזה שריר וקיים, בעוד שניצחונם של בעלי הזיכיון לא יקנה לי דבר או חצי דבר.
ולגופו של עניין צריך להודות שיש לזכיינים קייס. והקייס הזה מושתת על אתיקה בסיסית הגורסת שהסכמים יש לכבד. (אני יודע שבמחוזותינו הכלל הזה מעיד על תמימות או גרוע יותר - טיפשות, אך אנחנו חיים בכפר גלובלי ולא בבועה של נוכלים). לזכיין יש קייס כי הזכיין מחזיק בידיו חוזה. על החוזה חתומים שני צדדים, יצחק תשובה ומדינת ישראל. בחוזה מפורט גובה התמלוגים והמיסים שיחלו על הזכיין. מה שמדינת ישראל מנסה לעשות זה להפר חוזה באופן חד-צדדי.
מעבר להיבט הלא מוסרי יש בכך פגיעה משמעותית באמינות של המדינה בכל הקשור להתקשרויות עתידיות. פעם רמאי תמיד רמאי ויהיו לכך השלכות גם אם נצפה את המהלך הדוחה הזה בתירוצי קרמל וסוכריות צבעוניות. וכי מי רוצה לעשות עסקים עם רמאים?
טוענת המדינה להגנתה כי עליה לדאוג לאינטרסים של אזרחיה. לגבי הטיעון הזה ניתן רק לגחך. אפוא היו הדאגנים האלה בזמן החתימה על החוזה?. ואכן - דאגו לנו היטב עד כה. ניקח לדוגמה את ים המלח שנמסר לתאגיד פרטי שמתעלל באגם הנדיר הזה עד צאת נשמתו. האגם בותר, סוללות כעורות חוצות אותו לרוחב, בולענים אימתניים סובבים את חופיו, מפלס מימיו עולה באזור המלונות ומאיים להשקיעם במים, תוך שנים אחדות - עד 2017 צפוי המפלס העולה של בריכות אידוי המלח להגיע עד למלונות. כדי לנסות ומנוע את היכחדות התיירות במקום, כיל, המפעילה את בריכות האידוי, מדינת ישראל והמועצה האזורית צפויות להשקיע סכום מוערך של 3-5 מיליארד שקל בהריסת בתי המלון והקמתם מחדש באזור בטוח יותר.
גם גורלה של הכינרת לא שפר. המפלס ירד לרמה קטסטרופאלית, הדגה נעלמת, החופים נכבשו על-ידי גורמים פרטיים שגובים במטבע קשה על זכות הגישה למים שלא לדבר על מצבו העגום של משק המים על האקוויפרים המדוללים והבארות המיובשות. אם כך דואגים לנו נבחרנו עדיף להישאר יתום.
אז בואו נניח לטיעון הלא-רציני הזה, נלמד לכבד חוזים, נלמד להפיק לקחים מטעויות ואם טעו פרנסינו וחתמו על חוזה שאינו מעניק תמורה מספקת לציבור - שיואילו ויתעמקו ביתר שאת לפני החתימה על הסכמים עתידיים, תצמח מכך טובה רבה יותר מלהפר חוזה ולבזבז מיליונים על הגנה משפטית שגם אם תיצלח יהיה בכך ניצחון פירוס.
כשנתניהו כותב לבר-הפלוגתא שלו
למה סבור נתניהו שמכתבו עם הבקשה לשחרור פולארד בנסיבות הקיימות ירשים את אובמה וישיג את כל שלא הושג בפגישות אישיות ופורמליות של ראשי הממשלה השונים מאז שפולארד נחשף? נתניהו זיהה במהלך זה יתרון החביב עליו - יתרון תדמיתי
הנה עמד בנימין נתניהו בדיבורו. הוא הבטיח לאסתר פולארד שידרוש מאובמה לשחרר את בעלה ג'ונתן. הבטיח וקיים. נתניהו כתב מכתב. לא קשה לדמיין את תגובתו הספונטנית של אובמה למכתב הזה. הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בחדר הסגלגל כשאובמה מעיין בכתוב.
האיש שהציג אותו ככלי ריק בפני העולם כולו, כותב לו מכתבי דרישה. אין זה משנה אם הצעתו של אובמה להמשך הקפאה זמנית נוספת של הבנייה באיו"ש הייתה נבונה או לא (וכנראה שלא), אין זה משנה שאובמה הגיע עם אג'נדה מאוד לא נוחה לישראל, שגם לא הניבה תשומות מהצד המחוזר על ידו. מה שכן משנה, זו הסנוקרת שספג מראש מדינת חסות, בהושבת פניו ריקם.
מלכתחילה, כימיה לא הייתה בין שני האישים הללו. חוסר אמון וחשדנות היו גם היו. אם היחסים ביניהם היו תקינים, לא היה כל צורך במכתב שכזה.
הסירוב של נתניהו לפנייתו של ברק אובמה בספטמבר 2010, להאריך את צו הקפאה הבנייה המלא באופן חד-פעמי, ב–60 יום תמורת התחייבויות מרחיקות-לכת למען ביטחון ישראל, ייצר קרע מוחלט ביניהם, קרע שמזכירת המדינה הילרי קלינטון לא מצליחה לאחות. על כך כתב תומאס פרידמן מה"ניו-יורק טיימס": "כששופכים עליך מיליארדים ב-50 שנה", אינך יכול לסרב לקבל את ההצעה/בקשה האמריקנית.
לא יסייע לפולארד, כן יסייע לנתניהו
אז מה הטעם בפנייה הדרמטית ובמכתב דווקא? הרי לא מדובר במכתב אישי, מדובר במכתב שזכה לפרסום מיידי - נתניהו הקריא את תוכנו בכנסת מול כל נציגי התקשורת. ולמה סבור נתניהו שמכתבו בנסיבות אלו ירשים את אובמה וישיג את כל שלא הושג בפגישות אישיות ופורמליות של ראשי הממשלה השונים מאז שפולארד נחשף? ראשי ממשלות שנהנו מהערכתם של נשיאי ארה"ב? קשה להאמין שכך סבור נתניהו.
חוצפה ישראלית סתמית? כנראה שכן. אך לא רק. כי נתניהו זיהה באקט הזה יתרון שחביב עליו מאוד, היתרון התדמיתי – להרוויח נקודות בדעת הקהל. ומי יוכל לומר עליו כעת שלא עשה דבר לשחרורו של פולארד?
האם המכתב של נתניהו יסייע לעניינו של פולארד? כנראה שלא. האם ישפר את תדמיתו של נתניהו? הוא מקווה שכן.
ומה שנקבל, כמו תמיד, זו עוד איוושת אוויר חם מלווה בצלצולים, שתתפוגג באויר עד לספין הבא.
הנה עמד בנימין נתניהו בדיבורו. הוא הבטיח לאסתר פולארד שידרוש מאובמה לשחרר את בעלה ג'ונתן. הבטיח וקיים. נתניהו כתב מכתב. לא קשה לדמיין את תגובתו הספונטנית של אובמה למכתב הזה. הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בחדר הסגלגל כשאובמה מעיין בכתוב.
האיש שהציג אותו ככלי ריק בפני העולם כולו, כותב לו מכתבי דרישה. אין זה משנה אם הצעתו של אובמה להמשך הקפאה זמנית נוספת של הבנייה באיו"ש הייתה נבונה או לא (וכנראה שלא), אין זה משנה שאובמה הגיע עם אג'נדה מאוד לא נוחה לישראל, שגם לא הניבה תשומות מהצד המחוזר על ידו. מה שכן משנה, זו הסנוקרת שספג מראש מדינת חסות, בהושבת פניו ריקם.
מלכתחילה, כימיה לא הייתה בין שני האישים הללו. חוסר אמון וחשדנות היו גם היו. אם היחסים ביניהם היו תקינים, לא היה כל צורך במכתב שכזה.
הסירוב של נתניהו לפנייתו של ברק אובמה בספטמבר 2010, להאריך את צו הקפאה הבנייה המלא באופן חד-פעמי, ב–60 יום תמורת התחייבויות מרחיקות-לכת למען ביטחון ישראל, ייצר קרע מוחלט ביניהם, קרע שמזכירת המדינה הילרי קלינטון לא מצליחה לאחות. על כך כתב תומאס פרידמן מה"ניו-יורק טיימס": "כששופכים עליך מיליארדים ב-50 שנה", אינך יכול לסרב לקבל את ההצעה/בקשה האמריקנית.
לא יסייע לפולארד, כן יסייע לנתניהו
אז מה הטעם בפנייה הדרמטית ובמכתב דווקא? הרי לא מדובר במכתב אישי, מדובר במכתב שזכה לפרסום מיידי - נתניהו הקריא את תוכנו בכנסת מול כל נציגי התקשורת. ולמה סבור נתניהו שמכתבו בנסיבות אלו ירשים את אובמה וישיג את כל שלא הושג בפגישות אישיות ופורמליות של ראשי הממשלה השונים מאז שפולארד נחשף? ראשי ממשלות שנהנו מהערכתם של נשיאי ארה"ב? קשה להאמין שכך סבור נתניהו.
חוצפה ישראלית סתמית? כנראה שכן. אך לא רק. כי נתניהו זיהה באקט הזה יתרון שחביב עליו מאוד, היתרון התדמיתי – להרוויח נקודות בדעת הקהל. ומי יוכל לומר עליו כעת שלא עשה דבר לשחרורו של פולארד?
האם המכתב של נתניהו יסייע לעניינו של פולארד? כנראה שלא. האם ישפר את תדמיתו של נתניהו? הוא מקווה שכן.
ומה שנקבל, כמו תמיד, זו עוד איוושת אוויר חם מלווה בצלצולים, שתתפוגג באויר עד לספין הבא.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
