חוק הנכבה כמהלך הגנתי

חוק הנכבה כמהלך הגנתי


מאת: אלכס נחומסון | ישראלי-ערבי


יש לבלום הנכבה ומגמתה [צילום: עומר כרמון]


--------------------------------------------------------------------------------



רשימות קודמות

מחדל משק המים
ישראל והקדנציה השנייה של אחמדינג'אד
פרופ' ברק ומר אג'נדה




על-רקע ההקצנה בהנהגת ערביי ישראל אין לתמוה על התגברות החשש והחשד בקרב הציבור היהודי כלפי התושבים הערבים

▪ ▪ ▪
אין לראות באישור "חוק הנכבה" על-ידי ועדת השרים לענייני חקיקה מהלך תגובתי לאירוע נקודתי, אלא חסם נוסף מול מתקפת הסיעות הערביות וגורמי שמאל קיצוני שנועדה לקעקע באופן שיטתי את הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת יהודים. כשנציגי ההנהגה של ערביי ישראל סימנו את ייעודם הלאומי והפוליטי כהסבת מדינת ישראל למדינה דו-לאומית או למדינת כל אזרחיה, חובה על נציגי הציונות בכנסת לבלום בכל אמצעי חוקי את המגמה הזאת.

חוק הנכבה נועד לסמן קו אדום בין זכויות הגדרה לגיטימיות של מיעוטים, לבין עיקרון נאמנות בסיסי מזערי הנדרש מאזרח מכל סוג שהוא למדינתו. ההיגיון של "האדם הסביר" אומר שאינך יכול להגדיר את המדינה שלך כאסונך. אזרחים הרואים בהקמת מדינתם אסון אישי ו/או לאומי מציבים עצמם בעמדה בעייתית ומחזקים את אותו הזרם בדעת קהל שתוהה על נאמנותם. ייתכן שחקיקה כזאת איננה שגרתית, אך מול התנהגות קיצונית נוצרת חקיקה קיצונית.

אין להטיל ספק בנאמנות הרוב המכריע של ערביי ישראל למדינה – אך יש בעיה רצינית עם נציגיהם בכנסת וחלק מראשי הנהגתם האחרים. השאיפות של הנהגה זו מגולמות בטקטיקה העקבית שננקטת על ידם. הקו שמוביל השייח' ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, מבוסס על תעמולה זדונית שבבסיסה שני מרכיבים – שיכתוב ההיסטוריה של ארץ ישראל באמצעות הצהרות נלעגות שעומדות בסתירה והתעלמות מכל בסיס היסטורי וממצא ארכיאולוגי. בהבל פיו שולל השייח' עובדות שאין עליהן ערעור בקרב אנשי התרבות בעולם.

המרכיב השני בתעמולה של סלאח הוא הקביעה שכל גרגר אדמה בארץ ישראל שייך לאיסלאם. "אנו מזכירים בפעם האלף כי כל ההר עליו עומד מסגד אל-אקצה כולל כל מה שמעל ומתחת לקרקע שייך באופן בלעדי מאז ומעולם למוסלמים ולאף אחד אחר אין שום זכות על גרגר אחד של קרקע שם". אימרה זו מפיו של ראאד סלאח מהווה את משפט הדגל של התנועה האיסלאמית בישראל.

נאמנים לתפיסה זו, קובעים מנהיגי הציבור הערבי בכל התבטאות רשמית, כי טיעוני היהודים על קיומם בעבר של בתי מקדש על הר הבית הינם סילוף היסטורי מוחלט, וכי אין לכך כל הוכחה ותיעוד. על זה נאמר הפוך על הפוך.

גם "המתונים" יותר בקרב ההנהגה החילונית כמו הד"ר אחמד טיבי שמתאמץ (ולא בהצלחה יתרה) להישמע פרגמאטי ומתון, לא מצליח להסתיר את הזדהותו המוחלטת עם הקו הלאומני החותר תחת אושיות המדינה היהודית. מאחר שהד"ר טיבי הוא אדם מעשי, מעלליו מעפילים על התבטאויותיו. כשנערך בנסיכות קטאר "כנס דוחא" הופיע הד"ר לכנס בראש המייצגים את "פלשתין", בנפרד למשלחת הישראלית. הד"ר טיבי הוגדר בהזמנה שקיבל "חבר בכנסת הישראלית". לקראת הבחירות לכנסת, חבר ד"ר טיבי עם רשימת רע"מ בראשות איברהים סרסור וייצר את "רע"מ-תע"ל".

סרסור, שותפו של טיבי, מחזיק באידיאולוגיה פוליטית דתית קיצונית. סרסור הצהיר כי השתתפות מפלגתם בבחירות לכנסת אינה מבטלת את האידיאולוגיה שלהם לפיה "השלטון על האדמה, או לפחות על האדמה הערבית והמוסלמית, צריך להיות שלטון איסלאמי המונהג בידי חליפה". מיותר לציין כי כל שטח ישראל נחשב בעיניהם לאדמה איסלאמית. ד"ר טיבי ציין לאחר האיחוד כי המפלגה החדשה הינה "הרשימה החזקה ביותר בציבור הערבי...".

תמיכה מלאה וגורפת מתקבלת לעניינם של האידיאולוגים הערביים מהמחנה השמאלני הקיצוני (פחות או יותר). מחנה זה, המזדהה עם הפלשתינים, פועל ללא לאות לטובת "זכויות האדם" של הצד הפלשתיני, תוך הטחת ביקורת חריפה וחד-צדדית על מדינת ישראל. גורמים שונים במחנה זה שוללים את הציונות כבסיס אידיאולוגי לקיום המדינה ולתפישתם, יש להפוך את ישראל ממדינת היהודים ל"מדינת כל אזרחיה".

כביטוי מסוים לגישה הזאת ניתן לראות בהחלטה של שרת החינוך בשנת 2007 להכליל בספרי הלימוד של בתי הספר הערביים את המושג "נכבה", לצד הפרשנות הערבית למושג הזה הרואה בהקמת המדינה כאסונם של ערביי ישראל. במקביל ומזה שנים, מציינים ערביי ישראל את יום הנכבה, "אסונם הלאומי", ביום העצמאות של מדינת ישראל.

על-רקע הקצנתה של הנהגת ערביי ישראל, אין לתמוה על התגברות החשש והחשד בקרב הציבור היהודי כלפי התושבים הערבים. הרעיון שקבוצת תושבים רואה במדינה שבה הם אזרחים כאסונם הלאומי – אבסורדי ובלתי נסבל.

יש לראות בתמיכה של ועדת השרים לענייני חקיקה בהצעת החוק שיאסור לציין את יום העצמאות של ישראל כיום אבל או צער - ניסיון לבלום את הסחף המסוכן של ערביי ישראל להזדהות ופעולה כנגד ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ולא כמהלך שנועד לפגוע בהגדרה עצמית לגיטימית של תושביה הערבים. ייתכן מאוד שהתמיכה הזאת היא לצערנו בחזקת מעט מדי ומאוחר מדי.

פורסם ב NES-1 26.7.09

חוק הנכבה כמהלך הגנתי

חוק הנכבה כמהלך הגנתי

מאת: אלכס נחומסון | ישראלי-ערבי

יש לבלום הנכבה ומגמתה [צילום: עומר כרמון] רשימות קודמות מחדל משק המים ישראל והקדנציה השנייה של אחמדינג'אד פרופ' ברק ומר אג'נדה על-רקע ההקצנה בהנהגת ערביי ישראל אין לתמוה על התגברות החשש והחשד בקרב הציבור היהודי כלפי התושבים הערבים ▪ ▪ ▪ אין לראות באישור "חוק הנכבה" על-ידי ועדת השרים לענייני חקיקה מהלך תגובתי לאירוע נקודתי, אלא חסם נוסף מול מתקפת הסיעות הערביות וגורמי שמאל קיצוני שנועדה לקעקע באופן שיטתי את הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת יהודים. כשנציגי ההנהגה של ערביי ישראל סימנו את ייעודם הלאומי והפוליטי כהסבת מדינת ישראל למדינה דו-לאומית או למדינת כל אזרחיה, חובה על נציגי הציונות בכנסת לבלום בכל אמצעי חוקי את המגמה הזאת. חוק הנכבה נועד לסמן קו אדום בין זכויות הגדרה לגיטימיות של מיעוטים, לבין עיקרון נאמנות בסיסי מזערי הנדרש מאזרח מכל סוג שהוא למדינתו. ההיגיון של "האדם הסביר" אומר שאינך יכול להגדיר את המדינה שלך כאסונך. אזרחים הרואים בהקמת מדינתם אסון אישי ו/או לאומי מציבים עצמם בעמדה בעייתית ומחזקים את אותו הזרם בדעת קהל שתוהה על נאמנותם. ייתכן שחקיקה כזאת איננה שגרתית, אך מול התנהגות קיצונית נוצרת חקיקה קיצונית. אין להטיל ספק בנאמנות הרוב המכריע של ערביי ישראל למדינה – אך יש בעיה רצינית עם נציגיהם בכנסת וחלק מראשי הנהגתם האחרים. השאיפות של הנהגה זו מגולמות בטקטיקה העקבית שננקטת על ידם. הקו שמוביל השייח' ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, מבוסס על תעמולה זדונית שבבסיסה שני מרכיבים – שיכתוב ההיסטוריה של ארץ ישראל באמצעות הצהרות נלעגות שעומדות בסתירה והתעלמות מכל בסיס היסטורי וממצא ארכיאולוגי. בהבל פיו שולל השייח' עובדות שאין עליהן ערעור בקרב אנשי התרבות בעולם. המרכיב השני בתעמולה של סלאח הוא הקביעה שכל גרגר אדמה בארץ ישראל שייך לאיסלאם. "אנו מזכירים בפעם האלף כי כל ההר עליו עומד מסגד אל-אקצה כולל כל מה שמעל ומתחת לקרקע שייך באופן בלעדי מאז ומעולם למוסלמים ולאף אחד אחר אין שום זכות על גרגר אחד של קרקע שם". אימרה זו מפיו של ראאד סלאח מהווה את משפט הדגל של התנועה האיסלאמית בישראל. נאמנים לתפיסה זו, קובעים מנהיגי הציבור הערבי בכל התבטאות רשמית, כי טיעוני היהודים על קיומם בעבר של בתי מקדש על הר הבית הינם סילוף היסטורי מוחלט, וכי אין לכך כל הוכחה ותיעוד. על זה נאמר הפוך על הפוך. גם "המתונים" יותר בקרב ההנהגה החילונית כמו הד"ר אחמד טיבי שמתאמץ (ולא בהצלחה יתרה) להישמע פרגמאטי ומתון, לא מצליח להסתיר את הזדהותו המוחלטת עם הקו הלאומני החותר תחת אושיות המדינה היהודית. מאחר שהד"ר טיבי הוא אדם מעשי, מעלליו מעפילים על התבטאויותיו. כשנערך בנסיכות קטאר "כנס דוחא" הופיע הד"ר לכנס בראש המייצגים את "פלשתין", בנפרד למשלחת הישראלית. הד"ר טיבי הוגדר בהזמנה שקיבל "חבר בכנסת הישראלית". לקראת הבחירות לכנסת, חבר ד"ר טיבי עם רשימת רע"מ בראשות איברהים סרסור וייצר את "רע"מ-תע"ל". סרסור, שותפו של טיבי, מחזיק באידיאולוגיה פוליטית דתית קיצונית. סרסור הצהיר כי השתתפות מפלגתם בבחירות לכנסת אינה מבטלת את האידיאולוגיה שלהם לפיה "השלטון על האדמה, או לפחות על האדמה הערבית והמוסלמית, צריך להיות שלטון איסלאמי המונהג בידי חליפה". מיותר לציין כי כל שטח ישראל נחשב בעיניהם לאדמה איסלאמית. ד"ר טיבי ציין לאחר האיחוד כי המפלגה החדשה הינה "הרשימה החזקה ביותר בציבור הערבי...". תמיכה מלאה וגורפת מתקבלת לעניינם של האידיאולוגים הערביים מהמחנה השמאלני הקיצוני (פחות או יותר). מחנה זה, המזדהה עם הפלשתינים, פועל ללא לאות לטובת "זכויות האדם" של הצד הפלשתיני, תוך הטחת ביקורת חריפה וחד-צדדית על מדינת ישראל. גורמים שונים במחנה זה שוללים את הציונות כבסיס אידיאולוגי לקיום המדינה ולתפישתם, יש להפוך את ישראל ממדינת היהודים ל"מדינת כל אזרחיה". כביטוי מסוים לגישה הזאת ניתן לראות בהחלטה של שרת החינוך בשנת 2007 להכליל בספרי הלימוד של בתי הספר הערביים את המושג "נכבה", לצד הפרשנות הערבית למושג הזה הרואה בהקמת המדינה כאסונם של ערביי ישראל. במקביל ומזה שנים, מציינים ערביי ישראל את יום הנכבה, "אסונם הלאומי", ביום העצמאות של מדינת ישראל. על-רקע הקצנתה של הנהגת ערביי ישראל, אין לתמוה על התגברות החשש והחשד בקרב הציבור היהודי כלפי התושבים הערבים. הרעיון שקבוצת תושבים רואה במדינה שבה הם אזרחים כאסונם הלאומי – אבסורדי ובלתי נסבל. יש לראות בתמיכה של ועדת השרים לענייני חקיקה בהצעת החוק שיאסור לציין את יום העצמאות של ישראל כיום אבל או צער - ניסיון לבלום את הסחף המסוכן של ערביי ישראל להזדהות ופעולה כנגד ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ולא כמהלך שנועד לפגוע בהגדרה עצמית לגיטימית של תושביה הערבים. ייתכן מאוד שהתמיכה הזאת היא לצערנו בחזקת מעט מדי ומאוחר מדי. פורסם ב NES-1 26.7.09

נוצר: 26/07/2009 | עודכן: 26/07/2009 כותבים ב- News1 בימה חופשית+ הדפסה שלח לחבר תגובות [ 0 ] מוצגות [ 0 ] תפוס שם/כינוי יחודי כתוב תגובה לכל התגובות מומלץ להגיב באופן ענייני, שיכבד את הכותב ואת מבקרי האתר. עידן יוסף "העבד מאמריקה מושל בנו" עדי שטרנברג כמה הערות לסדר היום איציק וולף "קציבת כהונת היועץ המשפטי תגרור פוליטיזציה" יואב יצחק נפציץ מתקני הגרעין הישראלי

קישורים למכתבים

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1023,209,35239,.aspx
עכבר העיר - תערוכת הגופות

http://www.iapp.co.il/main.asp?sel_nav1=87&sel_header=%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%AA&cat=site
עיתונות תקופתית - הגדרת מקצוע הקב"ט

http://opinion.showme.co.il/results/global/discussion/?i=2946&w=movies&id=5454&sc=true
ברוז

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1071461.html?more=1
תגובה בהארץ על ביקורת של יוסי שריד

מחדל משק המים

מחדל משק המים


מאת: אלכס נחומסון משבר המים

ישראל מתביישת
מי ייתן את הדין על כך? אלו שהחליטו שמים זה לא מספיק חשוב? אלו שהעבירו את הכסף לקבוצות לחץ פוליטיות על חשבון האינטרס הציבורי? אלו שלא דפקו על השולחן והעדיפו לשמור על המשרה שלהם תמורת שקט תעשייתי?
▪ ▪ ▪
המשבר במשק המים אינו מסוג האסונות שלא ניתן היה למנוע אותם. את המשבר במשק המים אפשר היה למנוע אם הוא היה מנוהל נכון. כמו בטרגדיה קלאסית שדמויותיה מתומרנות לסוף הרע הבלתי נמנע כך ממשלות ישראל, שרי האוצר ומנהלי רשות המים משוחקים על בימת האבסורד הזה. כמו העכברים של המלין מובלים ומובילים לייבוש שחרץ את דינו.כל הכתובות היו על הקיר, הגשמים מתמעטים, האוכלוסיה גדלה, מי התהום הולכים ונמלחים, והחברים בהנהגה לקו באימפוטנציה כרונית. מן שיתוק אחזם. מביטים במשבר המתרגש בעיניים כלות, רגליהם אינן נעות וקולם לא נשמע, וכשהתעשתו הפרנסים שלפו מכובעם היצירתי את הפתרון האחד והיחיד ששכן בו - היטל המים. בזה מסתכמות היכולות שלהם.כשהציבור מנסה להבין איך תיתכן התנהלות מחדלית ובלתי אחראית כזאת, מתקבלות התשובות הבנאליות - כסף. דרשנו ולא קיבלנו, היה סדר עדיפויות אחר. ואיך לא. סדר עדיפויות הוא סולם של דרגות חשיבות ורמות דחיפות. חלוקת המשאבים אמורה לתאום את סדר העדיפויות. נראה שמשק המים נדחק לשלב נמוך ביותר בסולם הזה וכעת, כשאנו הולכים ושוקעים בבוץ שהיה פעם אגם כינרת נחשפת, גם האיכות, הרצינות והאחריות של מקבלי ההחלטות בישראל לדורותיהם.וכשהתגלתה ערוותם של מקבלי ההחלטות והציבור לחץ - מונתה ועדת חקירה. בשקט בשקט, כמעט בהיחבא, יושבת קבוצת אנשים טובים על ציר זמן בלתי מוגבל, וחוקרת. כשוועדת אור הסקסית ישבה על המדוכה וחקרה את ארועי אוקטובר, קרסו העיתונים מרוב חומרי הכיסוי והטלוויזיה שידרה ללא הרף עידכונים מאולם הדיונים. כך גם כוסתה הוועדה של וינוגרד בפול ווליום תקשורתי ושוטף.ועדת החקירה של משבר המים מתפקדת בקול ענות חלושה מאחורי הקלעים וקולה לא נשמע. הסיבה לכך, ככל הנראה, היא שיותר מדי ראשי ממשלה, שרי אוצר ותשתיות ופקידים בכירים מעורבים במחדל הזה. יותר מדי בעלי שררה שהרדמת הפעילות הזאת מהווה אינטרס מובהק שלהם. מי ייתן את הדין על כך? אלו שהחליטו שמים זה לא מספיק חשוב? אלו שהעבירו את הכסף לקבוצות לחץ פוליטיות על חשבון האינטרס הציבורי? אלו שלא דפקו על השולחן והעדיפו לשמור על המשרה שלהם תמורת שקט תעשייתי?בסיכומו של דבר, תצביע ועדת החקירה על שורת האשמים ומכאן הכל יתמוסס בריטואל הקבוע. הדוח יידחק למדפים הנידחים של ארכיוני הממשלה, והמלצותיו יתפוגגו כמו החתול של עליסה. אנחנו נישאר עם הבעיה, גורמיה ויוצריה. וכל זה למה? כי הלב היהודי הרחום שלנו מסתייג מענישה. כי הלב היהודי הזה הוא האויב המר של המוח היהודי שמבין כי באין ענישה אין הרתעה, וללא הרתעה כל מחדליסט ואינטרסנט ימשיך בפועלו המזיק ללא הפרעה.ואם תהין הוועדה ותכריז שיש להסיק מסקנות אישיות כנגד האחראים שיימצאו, מייד תפרוץ לקידמת התקשורת מקהלת הצדקנים הפותה, מדורבנת על-ידי בעלי העניין ותהלך עלינו אימים ברפרטואר המוכר והצווחני של "עריפת ראשים? גרדומים בכיכרות?". עד שאנחנו נרגיש כולנו אשמים. אז אגיד לכם מה. שלא יפנו אלי, שלא ינסו להדאיג אותי באמצעות פרצופים נסדקים של סלאבים שירדו מהדשא שלי ושייצאו מהעציצים שלי עד שלא נראה את האחראים מניחים את המפתחות הציבוריים על השולחן והולכים הביתה (או לכלא), לא רוצה לשמוע על משבר המים.
רשימות נוספות: משבר המים

פורסם ב NEWS-1 19.7.09

* וענונו,האיש,המקרה,הטיפול והשלכותיו.

גם עם נאמץ את הגישה שהיה במעשהו של וענונו מרכיב אידיאולוגי,יש לשאול האם אדם,טכנאי, שעובד במקום רגיש,ניתן בו אמון שבא לידי ביטוי בסיווג בטחוני גבוה,יכול להרשות לעצמו מעשה מנוגד למדיניות הביטחונית של מדינתו עליה מופקדים אנשים שנבחרו ברוב דמוקרטי.


מאת: אלכס נחומסון

פרשת וענונו הינה אירוע,רב היבטים,רשומון ומרקחת של חומרים מנוגדים.
חובבנות ומקצועיות,תמימות ורשעות,ציניות והתלהמות שימשו בה בערבוביה.
מה ניתן ללמוד ואילו לקחים ניתן להפיק מפרשה זו,התנהלות גיבוריה
והשפעתה המדינית,הביטחונית והחברתית?
יש שאלות שמצריכות תשובה וסביר כי יהיו שאלות ללא תשובה.

אז מה היה לנו כאן:

בשנת 1986 נעצר מרדכי וענונו,טכנאי בקמ"ג דימונה והואשם בעברת מידע מסווג לעיתונאי בריטי.
התקשורת דווחה על מבצע מיוחד של המוסד,שפיתה וחטף את וענונו מחו"ל לישראל.
וענונו הועמד לדין,הואשם בריגול ונגזרו עליו 18 שנות מאסר.
משפטו של וענונו הניע דיון ציבורי שבמרכזו מספר שאלות:
האם מעשהו של וענונו נבע ממניע כספי,נקמני או אידיאולוגי?
האם פעלה ישראל כשורה בדרך הבאתו של וענונו לארץ?
איך הצליח טכנאי שעבד במקום רגיש ביותר לצאת מהארץ עם החומר המסווג?
במהלך מאסרו הוקמו בארץ ובחו"ל "ועדים" שתמכו בוענונו,הצדיקו את מעשהו וניהלו מסע הסברה נרחב המציג את וענונו כאידיאליסט שנהג על פי צו מצפונו ומשלם על כך בחרותו.
ועננו עצמו הכריז כי אינו רואה עצמו עוד כאזרח ישראלי והמיר את יהדותו בנצרות.

לאחר שריצה את מלוא העונש שהוטל עליו ושוחרר במגבלות שונות,הקצין את עמדותיו והצהיר כי מבחינתו ישראל אינה צריכה להתקיים וכי יש לפרק את ישראל מיכולתה הגרעינית,לטובת שלום העולם.

הליך שחרורו המתוקשר פתח מחדש את הדיון הציבורי בעינינו ובעניינים עקרוניים קשורים,נוספו שאלות על דרך הטיפול בשחרורו ושאלות להיבטים המוסריים של פרשת מרדכי וענונו.

נחזור 20 שנה לאחור.

מרדכי וענונו "סומן" במערכת הביטחון כסיכון בטחוני בשל פעילותו בקרב חוגי שמאל קיצוני.
וענונו הוגדר כבדוקאי והעסקתו לא הופסקה.היה הגיון מסוים בהחלטה זו שמונחה משקול מקצועי של "הרע במיעוטו".
האפשרות לפטר את האיש עלולה להעלות את המוטיבציה שלו להזיק והשארתו תחת פיקוח הדוק נראתה עדיפה.
אין די בפיקוח כזה ולכך נוסף תהליך של מידור מתמשך שאמור למזער עם הזמן את פוטנציאל הנזק של הבדוקאי.
למרות ההחלטות הסבירות שנפלו בעינינו של וענונו,משהו השתבש.
וענונו יצר קשר עם עיתונאי בריטי מהעיתון סנדיי טיימס והצליח לצאת מהארץ.
תקלה מקצועית כזאת רוקנה מתוכן את מעטה הפקוח שהופעל על וענונו ובמקביל לשאלה איך זה קרה עמדו אנשי מערכת הביטחון בפני הצורך הדחוף למזער את הנזק בהקדם האפשרי.
בהנחה שהפרסומים על פרטי הבאתו של וענונו לארץ נכונים,הייתה כאן הצלחה מבצעית מרשימה. אך למרות הצלחה זו הנזק נגרם.
הצילומים והתוכניות שוענונו גנב נמסרו לידים זרות ונעשה בהם שימוש פרסומי.

אידיאליסט או בוגד?

השופטים שישבו בעינינו של וענונו הרשיעו אתו בריגול חמור וגזרו עליו 18 שנות מאסר.
ערעורו של וענונו נדון בבית המשפט העליון בפני השופט שמגר.
השופט דחה את ערעורו.
בתיק 172/88 התייחס השופט לטיעונו של וענונו כי פעל מטעמים אידיאולוגיים:
"האיסור הפלילי מושתת על ההנחה של אחריות האדם למעשיו,התחבאות אחר מניע תמים שקולה כנגד קיום המניע האסור".כך קבע השופט בבטלו את הטיעון האידיאולוגי.
"מי שמפזר סודות ביטחוניים וגם מודע למשמעות התנהגות זו,לא ישמע בטענה שלא נתכוון לפגוע בביטחון המדינה וכי המניע שלו היה רק לקיום הפגנה למען חופש טוטאלי של המידע.
עוד פסק שמגר "מסירת ידיעה סודית לעיתון בחו"ל חמורה לא פחות ממסירתה לסוכן זר.
וכן "וענונו מסר ידיעות סודיות לעיתון זר מתוך ידיעה ברורה שהסודות יחשפו גם בפני מדינות אויב וכי חשיפתם תגרום לפגיעה בביטחון המדינה".


התקשורת

התקשורת בחו"ל "תפסה ברובה צד" וקשרה לוענונו כתרים אידיאולוגיים.
בהשראת הסנדיי טיימס שכתבו עמד בעין הפרשה. הוטמעו בשאר אמצעי תקשורת מושגים של "גיבור השלום","לוחם נגד הרשע" וסופרלטיבים שונים המציגים את הנושא בשחור לבן,כאשר המוסדות הביטחוניים בישראל הם כמובן בצד השחור.
ועננו פסע למעשה במשעול שנסלל עבורו ע"י תקשורת זו והתנהל בתאום עימה.

התקשורת בארץ נגררה בתהליך איטי אך רציף אחר התקשורת בחו"ל ובהדרגה ישרה עימה קו.
תהליך זה שיקף את המגמות בתקשורת ב 20 שנה האחרונות שבאו לידי ביטוי באמרה השנויה במחלוקת "תקשורת עוינת".

התומכים

בעוד שבחו"ל מרבית תומכיו של וענונו התקבצו מפלטפורמות אידיאולוגיות,ירוקים,מתנגדי הפצה של נשק גרעיני,פעילי שלום,"פעילי שלום",פעילי זכויות האזרח,ארגוני דת ותימהוניים למיניהם – בארץ נוצר בליל שונה במקצת של תומכים פוליטיים מוכרים מהשמאל הקיצוני,מפלגות ערביות ואנרכיסטים.

מובן שנוצר תאום בין התומכים בארץ לאלו מחו"ל ששיאו ב"אקט הישראלי" הייחודי המובהק של יבוא מפגינים מחו"ל שבא לביטוי ביום שחרורו של וענונו מכלא אשקלון.

סיכום

למרות שמבחינת מכלול החומרים בפרשה זו מצטייר וענונו כאדם נטול עכבות,מתוסכל ומלא בשנאה,למרות קביעת בית המשפט כי מדובר ב"ריגול חמור",תוך דחיית הטיעון האידיאולוגי,הצליח וענונו לייצב לעצמו מעמד של לוחם אידיאליסט.
את השאלה מדוע זה קרה יש לבחון במספר מישורים:

א. המישור הביטחוני

אין ספק כי הכשל הביטחוני בראשיתה של הפרשה גרם לכדור השלג להתגלגל.
היו למערכת את כל הכלים והאמצעים למנוע את יציאתו ובכך ניתן היה "לפרק את המוקש" לפני שהפך לפצצת זמן.
הפרשה העלתה את נושא הגרעין של ישראל לדיון ציבורי,בארץ ובחו"ל ובקונספט ה"עמימות" החלה מגמת כרסום.
כרסום זה היקשה ומקשה על ישראל בטיעוניה כנגד פתיחת שערי הכור לביקורת בין לאומית.

יש לציין כי מדיניות ה"עמימות" אושררה מחדש בכל ממשלה מכהנת.

ב. המישור החברתי,פוליטי ותקשורתי.

תמיכת השמאל הקיצוני,האנרכיסטים והתועמלנים של המפלגות הערביות בסיוע גורמי התמיכה בחו"ל החלה להשפיע גם על השמאל המתון.
השפעה זו באה לידי ביטוי במאמרים שונים בעיתונות שהחלו להציג את וענונו כאדם שנלחם על דעותיו ומשלם על כך בחרותו.
הטיעון האידיאולוגי החל להשתרש ולא ניתן היה שלא להתרשם כי רובה של התקשורת האלקטרונית(במיוחד ביומים שלפני שחרורו וביום השחרור)שללו את עמדת המערכת כי וענונו ממשיך להוות סיכון בטחוני ויש להניחו לנפשו.
המפגינים התומכים הוצגו כאנשים מוסריים ונאורים,בעוד שהמפגינים נגדו זכו ביחס השמור בד"כ למרכז הליכוד ולימניים מתלהמים חסרי השכלה ותרבות.
התקשורת לא נטתה להבליט תוצאות של סקרים המעידים כי למעלה מ 85%
מהנשאלים בישראל רואים בוענונו בוגד ושרלטן.
הפער בין עמדתה של מרבית התקשורת ולבין עמדת "העם" הודגש בחוזקה בפרשה זו ועל ברוני התקשורת לערוך חשבון נפש נוקב.

ג. ההיבט המוסרי

הטיעונים לגבי מניעיו המוסריים של וענונו "לא החזיקו מים" מול העובדות.
וענונו שינה את השקפת עולמו מקצה לקצה מטעמים אנוכיים ואמוציונליים.
עובדתית מעשהו של וענונו מהווה פשע כנגד החברה שאליה הוא השתייך וזכותה של החברה לגמול לו בעונש מרבי.
בארה"ב הדמוקרטית מטילים בד"כ עונש של מאסר עולם ללא אפשרות שחרור וערעור במקרים דומים ואף חמורים פחות.
יהיה זה בנאלי להביא את פולרד כדוגמא לאדם שהדמוקרטיה הגדולה הגדירה אותו כמרגל.(לא עזרו כל הטעונים האידיאולוגיים שבמקרה שלו היו קיימים).

מעניין לציין את התייחסותו של השופט שמגר לטעון האידיאולוגי,בנימוקיו לדחות את ערעורו של וענונו,כתב השופט בין היתר:

"אין סתירה בין דמוקרטיה לשמירת סודות,כל אחת מין המדינות החופשיות שומרת על הסודות הדרושים לשם קיום בטחונה לפי שיפוטן של רשויותיה המוסמכות והתיזה כאילו במשטר חופשי ודמוקרטי כל אחד עושה כאוות נפשו ואין קיום לסודות כמוסים היא חסרת יסוד.נתערבבה לו למערער כנראה הדמוקרטיה עם האנרכיה."

גם עם נאמץ את הגישה שהיה במעשהו של וענונו מרכיב אידיאולוגי,יש לשאול האם אדם,טכנאי, שעובד במקום רגיש,ניתן בו אמון שבא לידי ביטוי בסיווג בטחוני גבוה,יכול להרשות לעצמו מעשה מנוגד למדיניות הביטחונית של מדינתו עליה מופקדים אנשים שנבחרו ברוב דמוקרטי.
מעבר לכך שהמעשה הינו פלילי הוא גם אינו מוסרי בעליל.
אם כן וענונו לא היה אידיאליסט,האם וענונו בוגד?
ההגדרה המילונית לבוגד(לפי אבן שושן)"מי שפועל עם האויב נגד חבריו או נגד ארצו או עמו".

בית המשפט קבע (כפי שמצוטט שמגר)כי כך פעל וענונו ולכן הוא בוגד.


ד. היחס לישראל

היחס האמביוולנטי לישראל,במיוחד מצד מנהיגי אירופה היה בד"כ בא לביטוי בניצול כל חולשה,מעידה ומצב כדי להציג את ישראל כלא דמוקרטית,לא מוסרית ובכך לחזק את מדיניותם המסורתית הגורסת כי ישראל חזקה מדי לא תעלה על המסלול של עשית שלום,בפרשנותו האירופאית ולכן יש להחלישה.

לשיא הציניות הגיעה הקהילה האירופאית בהגשת מועמדותו של וענונו לפרס נובל השלום.
גם שילוח המפגינים והתומכים מחו"ל לארץ,הינו מעשה חסר תקדים שמעבר להגדרתו כחוצפה בלתי נסבלת איני מוצא לכך כל הגדרה אחרת.
אין תקדים בעולם ליבוא אנשים להפגין ולהתערב בעניין פנימי של מדינה.
נשאלת השאלה איך אנו כחברה מקבלים מצב כזה.
מה צריך היה לעשות? התשובה מן הסתם למצוא דרך למנוע את כניסתם לישראל.
אי מניעה של תופעה כזו נובע מחולשה ששורשיה בחוסר היכולת לגבש קו החלטי/הרתעתי והצבת גבולות לריבונות ישראלית ברורה במדינתה.

לא ראינו כל קו הסברה עקבי ותקיף שניהל גורם ממשלתי כל שהו כתגובה לקמפיין הדורסני שהופעל ע"י תומכיו של וענונו.

וענונו היה אדם מתוסכל,חסר מעצורים ובעטיו של גבוי אינטרסנטי שזכה הפך בגידה לאידיאולוגיה ואת תסכוליו האישיים לשנאה.

הצהרתו הנרגשת באזני העיתונאים שהתגודדו בכניסה לכלא,היוותה הפרה של תנאי שחרורו.
במקום לאפשר את הופעתו זו,צריך היה להזהירו כי במידה וידבר-ייעצר ולממש את האזהרה במידת הצורך.

לסיכום גרמה פרשת וענונו נזק ניכר לישראל,נזק שבחוכמה רטרואקטיבית ניתן היה למנוע או למזער בכל שלב של הטיפול בפרשה.


* פורסם ב"מוגן", גליון 19 יוני 2004

מרקוס קלנברג מרגל ובוגד כסימפטום של חברה חולה

* מרקוס קלינברג,מרגל ובוגד כסימפטום של חברה חולה
ארצות הברית שמהווה עבורנו דוגמא ומודל בתחומים רבים דנה את ג'ונתן פולרד למאסר עולם ללא אפשרות לערער או לקצוב את עונשו. כך מתייחסים האמריקאים למרגלים.

מאת: אלכס נחומסון

חורבן מתחיל בסדק. כשהילד ההולנדי דחף את אצבעו לחור הדולף שבסכר הוא מנע חורבן, הפך לגיבור לאומי ובזכותו העולם נהנה מגבינות מובחרות ומקהילה חרוצה וסימפטית.
לנו אין ילד הולנדי ויש הרבה "ילדים" ישראלים שסודקים את הקיר ושואבים לגיטימציה מתקשורת כפולת מוסר וצינית,ציבור רוטן ופסיבי ובתי משפט צדקניים שמשיטים הכרעות דין מגוחכות אפילו ביחס לפסקי הדין שלהם עצמם והרבה הרבה חמלה לפושע.
הכל שפיט אבל שפיט רע.
השפיטה קובעת נורמות. גזרי הדין משדרים מסר. ואת התוצאה אנחנו מקבלים בקשת רחבה של תחומים. בכבישים, בביטחון האישי, בחינוך ובהתייחסות של האזרח למדינה.

כך גם בפרשת מרכוס אברהם קלינברג.

למי שלא זוכר קלינברג גויס לעבוד במכון הביולוגי בנס ציונה בשנת 1957 לאחר שהגיע לארץ כאיש מח"ל עם קום המדינה ושרת בצה"ל בדרגת סא"ל בחיל הרפואה.
קלינברג,נצר למשפחת אדמו"רים נולד בפולין,בעיר וורשה שם החל לימודי רפואה שנקטעו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מפולין ברח לברה"מ כשהוא מותיר מאחור את משפחתו שנספתה בשואה.
קלינברג סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת מינסק והתגייס לשרות בצבא האדום.
במכון הביולוגי היה מנהל המחלקה לאפידמיולוגיה והתקדם לתפקיד סגן מנהל מדעי של המכון.
במהלך שנות עבודתו החלו להגיע למערכת הביטחון ידיעות המחשידות את קלינברג בריגול לטובת ברה"מ.
בשלבי החקירה הראשונים עבר קלינברג סדרה של תחקורים שלא ביססו את החשדות נגדו וקלינברג המשיך בשגרת עבודתו ומעשיו האחרים.
בשנת 1983,המידע שהצטבר אודותיו היה מוצק דיו והוחלט על מעצרו.

על פי פרסומי עיתונות,המעצר נעשה בהטעיה כשנאמר לקלינברג כי עליו לצאת לשליחות חשאית לסינגפור ולאחר שארז חפצים ונפרד ממשפחתו – נעצר והועלם לפרק זמן ארוך.
במהלך מעצרו,נשבר בחקירה והודה כי במשך כעשרים שנה העביר לסובייטים כמות עצומה של מידע על הנעשה במכון בתחומים הכימיים והביולוגיים. למעשה דווח קלינברג על כל הפעילות המשמעותית ותוצאותיה לרוסים.
משפטו של קלינברג נערך בדלתיים סגורות. קלינברג נידון ל 20 שנות מאסר ורק בתום עשר השנים הראשונות למאסרו החלו לדלוף פרטים על הפרשה לעיתונות ומשלב זה הצליחו עורכי דינו של קלינברג,מיכאל ספרד ואביגדור פלדמן ליצור לו תדמית של קורבן,חולה סופני הנוטה למות שנרדף ע"י מערכת נקמנית המתעללת במרשם מעבר לכל פרופורציה לחטאו.
כתוצאה מכך, נסחפה התקשורת וציבור שמגדיר את עצמו כהומני ונאור ליצירת דעת קהל אוהדת(אומנם קהל מוגדר בעל אוריינטציה ברורה), למרגל הגוסס והמעונה.

וכמו תמיד העובדות לא מעניינות את הצדיקים. קביעתם של נציגי התביעה ומערכת הביטחון כי המרגל קלינברג עדיין מסוכן ואין להפחית מהאבטחה סביבו וכי הצהיר לא פעם באזני חוקריו וסוהריו שהוא "חי בשביל הרגע שאשתחרר על מנת לנקום במדינה",לא הרשימה במיוחד את בית המשפט המחוזי בבאר שבע בראשות הנשיא אפרים לורון שהחליט להקל בתנאי מעצר הבית של קלינברג ואפשר לו 4 שעות ללא אבטחה וקבלת אורחים ללא פקוח.
כשפרקליטות המדינה ערערה לעליון נכמרו רחמיו של מעוז הצדק שהתפייט בהחלטתו לדחות את הערער "אכן את החוב צריך האסיר לפרוע,אך בשל חולניות מתמדת הופך חוב זה לכבד במיוחד". הלב היהודי נשבר.

קלינברג לא אכזב את תומכיו. ראשית מעולם לא הביע חרטה על מעשיו אלה רק על כך שנשבר בחקירה והודה. בכתבה של רינו צרור בערוץ 2,מראיין צרור הנפעם את קלינברג "הגוסס" בדירתו שפריז כשהאחרון נוזף ומצטעק ומפגין שחצנות ללא גבולות בתארו את מעשיו ובמיוחד איך שיטה בשב"כ ובמלמ"ב ולא גילה להם מעשי בגידה של אחרים. שפעת האנרגיה שפורצת מקלינברג כמשתקף בכתבה של צרור,אינה מאפיינת זקנים שנוטים למות ושמה ללעג את שקול הדעת של השופטים שפסקו בעינינו.

קלינברג מזכיר את הבדיחה על הפולנייה – חולה,חולה,גוססת,אלמנה. אלה שהבדיחה הזאת היא על חשבוננו.

אורי הייטנר כותב בטורו שבפורטל לשוויון זכויות ולצדק חברתי,כשהוא מייצר כללי מוסר חדשים: "על כל פשע – כולל הפשעים הנוראים ביותר,כמו רצח,אונס,בגידה,יש התיישנות. אם לא בחוק הרי במציאות הפרקטית(?)אין כמעט אסיר עולם שאין קוצבים את תקופת מאסרו. אין כל טעם להשאיר בכלא אדם זקן וחולה,שאינו יכול להזיק לאיש(כך במקור),לא הייתה כל הצדקה להתעקשות השב"כ ומשרד הביטחון להשאיר בכלא את המרגל מרכוס קלינברג חרף גילו המופלג ומצב בריאותו הרעוע". כתב ונשאר בחיים.
הייטנר מתעלם לחלוטין בקביעתו הנחרצת לגבי ההתיישנות ו"המציאות הפרקטית" מעשרות הפעמים בהם הופעל הכסא החשמלי בארה"ב וחבל התליה בבריטניה על פשעים שונים שכנראה חרגו מעיקרון ההתיישנות והמציאות הוירטואלית שלו כמו גם עשרות הפושעים שמאסר העולם שנגזר עליהם,מוצה עד תום ועד תומם של המורשעים.מצבו הבריאותי של הפושע לא כל כך הטריד את מערכת המשפט במעוזי הדמוקרטיה המערבית.

יוסי מלמן בראיון ארוך שקיים עם קלינברג בפריס ב 12/5/06 נתן במה ציבורית למרגל: "אני לא בוגד, מצהיר קלינברג באזניו ,"אין לי צביטות בלב ומרגיש כישראלי במאה אחוזים". קלינברג אינו שבע רצון מהעונש שהוטל עליו:"כן.אני מודה שמגיע לי עונש,אבל לא כל כך כבד. אולי 12 שנים,אולי 15,אבל לא עשרים". ויש לו גם טענות לר' מלמ"ב יחיאל חורב שעשה הכל כדי למנוע את שחרורו המוקדם אך כידוע לא לגמרי הצליח.
בגלל חורב,מתבכיין קלינברג,התרוששתי כדי לממן את האבטחה סביבי.
העובדה שבגידתו של קלינברג באה לידי ביטוי בהעברת סודות מדינה לרוסים בתקופה שתמכו והזינו בגלוי את אויביה של ישראל – נעלמה מאוזנו ועטו של הכתב.
"הוא מרותק למיטתו בדירתו הקטנה,עם חשש לדלקת ראות" מקונן מלמן.

והנה התבשרנו בסיום הכתבה כי עורך דינו,מיכאל ספרד– כתב מחזה על גיבור התרבות קלינברג,ספרד חרבש משהו על "שאלות של נאמנות ובגידה ופטריוטיזם וניסיון לבדוק מהי חובתו של הפרט למדינה,מה גבולותיו המוסריים של המדען". רק נפיחה חסרה בסיומה של ההצהרה הזאת.

ואנחנו כחברה מביטים ועיננו כלות אך השיתוק שאחז ברוב הדומם אינו מאפשר כמעט תגובה נגדית.
מעטים מצאו לנכון להכניס אצבעות לחורים שבסכר.

כותב שלמה אנגל במדור "דעות" של :Ynet
תחת הכותרת "על ארבע חטאי השמאל" – על הרחמנות והאמפטיה שנתפסות כרלוונטיות רק מול האויב או כל פועל בטימבקו:
"...חטאים אלו מופיעים למרבה הפלא אצל אותם יהודים תמימים וטובים, המאכלסים את מחנה השמאל המאמין בשוויון וקידמה, בשילטון החוק ובדמוקרטיה,ערכים נשגבים אלו נרמסים ברגל גסה דווקא מבית ומיושמים במלוא הנדיבות כלפי אויבים מושבעים" ואני מבקש להוסיף ושמיושמים על כל מי שפוגע בביטחון המדינה.

יוסי מלמן ואיתן הבר כתבו על קלינברג בספרם "המרגלים":

"... מעטים היו כמותו בתולדות מעשי הריגול בהיסטוריה המודרנית.
מכל הבחינות,הצלחתו של קלינברג היא מן ההישגים הגדולים ביותר של
שרותי המודיעין של ברית המועצות והכישלון הגדול ביותר של שירות
הביטחון הכללי של ישראל. לא היו כמותו."

ארצות הברית שמהווה עבורנו דוגמא ומודל בתחומים רבים דנה את ג'ונתן פולרד למאסר עולם ללא אפשרות לערער או לקצוב את עונשו. כך מתייחסים האמריקאים למרגלים.לשלושה נשיאים מכהנים נגשנו/ביקשנו/ת'חננו וכולם אמרו לנו לא. אם נבדוק את המקרה של פולרד ונשווה אותו לפרשת קלינברג נמצא כי פולרד לא גרם כל נזק שהו למדינתו ואולי בעקיפין אפילו הביא להם תועלת. המידע שהעביר סייע לידידה של ארצות הברית ולא חשף כל יכולת סודית אמריקאית. הציבור האמריקאי דורש מאזרחיו נאמנות ושמירה על החוק ובזה אין אצלם פשרות. הציבור האמריקני מתייחס בכבוד לעצמו ולמדינתו. כך נוהגת חברה בריאה. ואילו אנחנו מתייחסים לבוגדים שגרמו לנזק בלתי הפיך לביטחון המדינה בסלחנות סמרטוטית נלעגת. מי שלא מכבד את עצמו אחרים לא יכבדו אותו.

20 שנה נגזרו על קלינברג,מרגל ובוגד שפגע קשות במדינה שלו. את השנים האחרונות עשה בביתו כאדם חופשי במגבלות קלות. 20 שנה נגזרו בזמנו על האופנובנק רוני לייבוביץ',רובין הוד של הבנקים שבסכומו של עניין לא פגע באיש. קלינברג מול לייבוביץ'.אלו הן הפרופורציות של שופטי ישראל.

משהו השתבש בחברה שלנו.הסכר דולף וסדקיו מתרחבים. ואם לא נתעשת ונמצא דרך להשתלט על הכאוס שמונע מכוח הצביעות,הציניות, האגואיזם והרצון להצטייר בקרב "העולם הנאור" כיותר צדיקים מהאפיפיור - נעלם מהמפה המצולקת של המזרח התיכון.

* פרסם ב"הביטחון" גיליון 21 ינואר-פברואר 2008

על משטרה וצבא 2006

* על משטרה וצבא 2006
במלחמת לבנון האחרונה,בלט לטובה תפקוד המשטרה מול התפקוד הלקוי של הצבא,פקוד העורף והרשויות השלטוניות השונות.

מאת: אלכס נחומסון

בסך הכל למשטרה עושים עוול. תקני כח האדם במשטרה מוקפאים מזה למעלה משלושים שנה. זה אומר שאם בתחנה עירונית היו 70 שוטרים ב 1977 כשאוכלוסיית העיר מנתה 70,000 תושבים, כמות זהה של שוטרים מנסה לשרת באותה העיר 200,000 תושבים. גם התקציבים לא גדלו ביחס ישיר לגידול האוכלוסייה ובמקרים מסוימים אף קטנו.
בנוסף הטילה ממשלת ישראל באמצע שנות ה 70 על המשטרה את האחריות על ביטחון הפנים וכך המשטרה אמורה לעסוק באכיפת החוק, פענוח פשעים, סדר ציבורי ומניעת פגועים כל זאת ללא שוטרים וללא כסף. וטענות יש לכולם. צריך להסיר את הכובע בפניהם על כך שהם מצליחים מדי פעם לעשות את העבודה. גם גדוד של סופרמנים לא היה מצליח. במלחמת לבנון האחרונה,בלט לטובה תפקוד המשטרה מול התפקוד הלקוי של הצבא,פקוד העורף והרשויות השלטוניות השונות.

צה"ל

משהו רע קרה לצה"ל בעשר השנים האחרונות.
בינוניות, קיבעון מחשבתי, הרעלת טכנולוגיה, מינויים לא ענייניים, אובדן אמינות, אי מתן גבוי אלו בעיקר הדברים שהביאו אותנו לתוצאות המלחמה האחרונה.
מובן שלא רק הצבא אשם. הפוליטיקאים אשמים לא פחות אם לא יותר. מאז שיצחק רבין ז"ל הורה למחט שומרון,אל"מ יהודה מאיר לשבור לערבים את העצמות באינטפדה הראשונה והמח"ט בצע את הפקודה כלשונה והבצוע לא הצטלם טוב ומייד עלו זעקות שבר מחוגי השמאל , רבין לא גיבה את המח"ט שמצא את עצמו מחוץ לצבא. אירוע זה מסמל בעיני את תחילת השבר בצבא-הולדת הראש הקטן.
כשאין גבוי למפקדים,נעלמת ההעזה,המקוריות ונותר התלם.

במקביל, ה"אינטפדות" הסבו את הצבא מגוף לוחמה קלאסי שערוך להתעמת עם צבאות לפסיפס של יחידות לוט"ר. כל התו"ל הותאם למרדף אחר מחבלים כשמסגרות לחימה כמו שריון,תותחנים וחיל האויר הפכו למאגר שמקצה אמצעי תמיכה לצורת לוחמה זו.
כשמרכז הכובד של החשיבה הצבאית,התכנון והאמצעים מוסט ללוחמה בטרור – החל הצבא הקלאסי להתנוון.פחות אימונים,פחות יחידות,פחות כלים.
אנשי מילואים לא התאמנו,מפקדים בכירים לא הוכשרו לתפקידים בכירים ויחידות סדירות לא סיימו מסלולי הכשרה.

אבל מה שקרה במלחמה האחרונה נבע משלוב של כל הנ"ל עם סדרה של מהלכים שגויים וקצרי ראות:
א. מינוי דן חלוץ לרמטכ"ל על ידי אריאל שרון
ב. מינוי עמיר פרץ לשר הביטחון ע"י אהוד אולמרט
הראשון מתוך שקולים קצרי טווח של ניהול ההינתקות.
השני מתוך שקולים פוליטיים,בלתי אחראיים ולא חכמים.
כששרון מינה את חלוץ הוא היה זקוק למנכ"ל שינהל את ההתנתקות,מהלך בעיתי בפני עצמו. על שרון אמרו תמיד שהוא טקטיקן גאוני אך אסטרטג גרוע ואין כמו המנוי של חלוץ להמחיש את נכונות האמירה הזאת. ברמה הטקטית המנוי הוכיח את עצמו לטווח הקצר,חלוץ עמד בצפיות ובצע את הפרוייקט בהצלחה.
ברמה האסטרטגית לטווח הארוך יותר מצאנו במטכ"ל את אותו המנכ"ל שהפך לרמטכ"ל כשהוא חסר ניסיון מינימלי בהפעלה מערכתית משולבת של צבא. מי שלא היה מ"פ,מג"ד,מח"ט ומפקד אוגדה – אינו יכול להיות רמטכ"ל ובטח לא מצביא במלחמה כוללת.
חלוץ החל בבניה של צבא חדש,בדמותו,צלמו ורקעו תוך הפיכת היוצרות והפיכת חיל האויר לגוף שמכריע את המערכה, תוך הקטנה וניוון צבא היבשה.
נאמן לתפישתו מינה קציני חיל אויר לתפקידים קריטיים כמו באגף התכנון כאשר אין לקצינים אלו רקע וניסיון מספיק בתכנון וישום מהלכי קרב של מסגרות יבשה.

אהוד אולמרט קיבל את חלוץ כרמטכ"ל כעובדה מוגמרת. אהוד אולמרט היה זקוק לשר ביטחון מקצועי,עתיר ניסיון שיהיה אוטוריטה כלפי הצבא ויוכל לייעץ לראש הממשלה,לבקר תוכניות פעולה ולהנחות את הצבא מתוך ראיה ותבונה מקצועית .
צורך זה היה הכרחי במיוחד בגלל שרמטכ"ל חסר ניסיון עמד בראש הצבא.
אבל אהוד אולמרט מתוך שקולים פסולים וקטנוניים,סרב לוותר על תיק האוצר והעדיף להפקיר את תיק הביטחון בידי אדם נטול ניסיון וכישורים מינימליים – עמיר פרץ.
פרץ בעל אגו הגדול ממידותיו, קיבל על עצמו בהתלהבות את התפקיד ומעבר למבוכה והבושה שגרם עצם המנוי נגרם נזק בלתי הפיך למדינה.
ניהול המערכה בלבנון על ידי השלישייה חסרת הניסיון והכישורים נעשה באופן כושל,ברשלנות, בשחצנות, בטיפשות ובניגוד לכל העקרונות הצבאיים הבסיסיים של ניהול מלחמה.
המכה האווירית לא הכריע את האויב בניגוד להערכות הרמטכ"ל והמהלכים הקרקעיים של "הפשיטות" המקומיות וההתגוששות החזיתית במקום איגוף אנכי ולכידת החיזבאללה בתנועת מלקחיים תוכננו ובוצעו בצורה האווילית ביותר שאפשר לעלות על הדעת. כאילו עננה של טמטום נחתה על חבורת הפיקוד של המלחמה.
כוחות המילואים גויסו באיחור קריטי והושלכו למערכה ללא פקודות ויעדים ברורים,ללא ציוד,מפות,מים ומזון מספיקים.
כל תוכניות הקרב שתורגלו ושכבו במגירות ונועדו בדיוק למלחמה כזאת, נזנחו ללא הסבר, ללא הגיון מקצועי והותירו את מפקדי המסגרות הלוחמות מבולבלים וחסרי ישע.

כתוצאה הפסדנו במלחמה מול ארגון קטן שמצויד ברובו בנשק קל ולא מתוחכם,
חודשיים שליש מאזרחי המדינה היה נתון תחת הפגזה בלתי פוסקת של טילים, כושר ההרתעה של ישראל נפגעה אנושות והביטחון העצמי של המפקדים הבכירים ירד לשפל שלא היה כמותו ובמידה רבה של צדק.
גם דובר/ת צה"ל אבדה לחלוטין את אימון הציבור בדברור בלתי אמין שעמד בסטירה לאמינות היחסית של דיווחי האויב.
ההתפטרויות של הרמטכ"ל,אלוף הפיקוד ומפקד אוגדת הגליל היו מחויבות המציאות.

ההתפטרות של אולמרט ופרץ חייבת להיות מיידית. מאחר לפוליטיקאים אין בלקסיקון את מילה כזאת, מישהו או משהו חייב לגרום להם ללכת הביתה.
ועדת החקירה בראשות השופט וינוגרד הינה הסיכוי האחרון שזה יקרה. סיכוי קטן אבל עדיין קיים.
כדי שהצבא יתאושש, על הרמטכ"ל החדש גבי אשכנזי לבנות מטה מקצועי,ערכי ובוטח ביכולתו. לשם כך עליו להחזיר לצבא אלופים ותיקים שפרשו, שמכירים את מקצוע החיילות ללא כל התיאוריות הפלצניות שהשתרשו בצבא בשנים האחרונות ולחזור ולבנות את צה"ל כפי שהוא היה ב 30 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
כשנחזור ונראה את המח"טים,המג"דים והאוגדונרים מזיעים בחפ"ק בשדה הקרב ונשמע אותם בקשר מתוך נגמ"ש הפיקוד מחזקים את החיילים שלהם ומנהלים את המערכה מתוך שדה הקרב במקום לשבת מול מסכי המחשב בתוך בונקרים ממוזגים,נדע שעלינו על דרך השיקום.

ועוד הערה ברמת קוריוז: נוכחתי בטקס השבעה של טירוני גבעתי וראיתי אותם צועדים עם מפקדיהם על בימת המתחם. הטקס היה מרשים מאד אבל צורת הצעידה צרמה. צעדי ברווז קופצניים בדומה למצעדים של שכנינו.
וכבר אמר מי שאמר כי תמונה אחת שווה אלף מילים.

פורסם ב"הביטחון, גיליון 18, אפריל-מאי 2007

הקו המקשר בין בילעין לחברון

* הקו המקשר בין בילעין, ניעלין לחברון

מי שגילה רפיסות כלפי השמאל הקיצוני מוצא באותו המקום את הימין הקיצוני.

אלכס נחומסון

בליל ה-10 בנובמבר 2002 חדרה חוליית מחבלים לקיבוץ מצר ופתחה באש לעבר קבוצת חברים בכניסה לחדר האוכל. גבר ואישה נהרגו במקום. משם פנו המחבלים לבית מגורים, שבו ישנו אם ושני ילדיה בני ארבע וחמש. השלושה נורו למוות במיטתם. היה זה פגוע מזוויע נוסף בשרשרת פיגועים שבוצעו על-ידי תשתיות פח"ע מאיו"ש. הקלות הבלתי-נסבלת של ה"חדירה" מתחום הרשות הפלשתינאית לישובי ישראל גרמה ללחץ ציבורי כבד על הממשלה לייצר פיתרון מכל סוג כדי לעצור את הטרור המשתולל.
צה"ל, השב"כ והמשטרה הפעילו את מכלול האמצעים המבצעיים והמודיעיניים ולמרות ההשקעה וההקרבה גל הטרור לא פסק.

בין השנים 1993 ל-2002 נפלו כ-300 קורבנות ישראליים במתקפות הטרור הפלשתינאי.

באפריל 2002 החליטה ממשלת ישראל על הקמת גדר הפרדה ביטחונית. במהלך הבניה של הגדר עתרו מתנגדי הגדר מארגוני השמאל ותושבי הכפרים הסמוכים נגד בניית הגדר ולקביעת בית-דין גבוה לצדק (בג"צ) הוסט התוואי במקומות שונים. בג"צ גם קבע בפסיקה תקדימית, שהגדר היא חוקית ונועדה למטרות הגנה. כן דחה הבג"צ את פסיקתו של בית הדין (ביה"ד) הבינלאומי לצדק בהאג, שחווה את דעתו כי "חומת ההפרדה מנוגדת למשפט הבין לאומי, יש להפסיק את בנייתה ולפרק את חלקיה", זאת תוך התעלמות מוחלטת מייעודה הביטחוני וממאות הנרצחים, שהביאו בסיכומו של דבר ומחוסר ברירה להחלטת הממשלה להקים את גדר הביטחון.

פרקליטות המדינה בהוראת בג"צ שיגרה לביה"ד הבינלאומי בהאג מסמך, שבו היא מגדירה את החלטתה כ"לא רלוונטית". הפרקליטות מנמקת את דחיית חוות הדעת של הביה"ד בחוסר התייחסות לעמדה הישראלית. לדחייה טוטלית זו הצטרף גם בית הנבחרים האמריקני, שהעביר החלטה המגנה את פסיקת ביה"ד בהאג והמגדירה פסיקה זו כלא-לגיטימית. כן מביעה החלטת הקונגרס תמיכה והכרה בזכותה של ישראל להמשיך ולהשלים את הקמת גדר הביטחון.

למרות המטריה המשפטית של החוק הישראלי, החלו אירגוני השמאל בסיוע תנועות ביזאריות של אנרכיסטים ו"פעילים" פנאטיים שונים מחו"ל לחבל בבניית הגדר בפעילות אלימה ומתמשכת. הזירה העיקרית מוקמה סמוך לכפרים בילעין וניעלין מצפון למכבים-רעות.

מדי יום שישי מתאספת קואליציה של מחבלי הגדר ובהתרסה מוחלטת מול האינטרס הציבורי והאינטרס של המדינה – עושים כמיטב יכולתם לחבל בתשתית גדר הביטחון ובהליך הקמתה. קבוצה ונדאלית זו, שמצהירה על אידיאולוגיה אנרכיסטית מעמידה עצמה מעל לחוק ומעל לאינטרס הציבורי המעניין אותה כקליפת השום. והנה, ראו זה פלא, מוצבת כנגדם תגובה רופסת של כוחות הביטחון אשר במקום לבצע את הפעולה המזערית הנדרשת – מעצר והעמדה לדין של כל פורעי החוק, נגררים למעין שיתוף-פעולה ושמירה על כללי משחק, שמאפשרים למחבלים להמשיך ולהתפרע מדי יום שישי, לייצר את ההד התקשורתי, שהם חפצים בו ולשלם על כך מחיר סמלי של מעצר מדגמי וטבילה לפרקים בענן של גז מדמיע. אפילו צל צילה של נחישות למיגור מופע האימים של השמאל הקיצוני לא נראה באופק.

המסר שמועבר לפורעי החוק הוא ברור והסלמת תגובתם של העבריינים הינה פועל- יוצא של המסר הזה.
הנזק שנגרם למדינה הינו מהותי. גם ביטחוני וגם תדמיתי, אך המשחק בחתול ועכבר מתנהל באין מפריע ועל-פי הכללים שמכתיבים האנרכיסטים.

והנה מנגד צפה ועולה קבוצת קיצונים אחרת והפעם משולי הימין הקיצוני, ששמירת החוק עבורה אפילו אינה המלצה.קבוצה זו עושה ככל העולה על רוחה, אם זה שימוש בנשק, בניגוד לנוהלי פתיחה באש ואם זה אלימות פיזית והשחתת רכוש פרטי, שלגיטימיים בעיניה לחלוטין.

אין ספק, שהטיפול במחבלי הגדר מפיח בקבוצה קיצונית ימנית זו ביטחון והערכה, שאין לחשוש מגורמי האכיפה.

הזעקה הציבורית שקמה בעקבות אירועי חברון בדרישה להעמיד את העבריינים במקומם מובנת, אך צריך גם להבין, שכל הבלגה על הפרת חוק וכל פשרה עם עבריינים מעודדת עבריינות נוספת ללא קשר עם הזיקה הפוליטית או הרעיונית של העבריין וכבר אמר מי שאמר, שאם תלך לישון עם כלבים, תתעורר עם פשפשים.

צריך לקוות שהטיפול הנחוש במפירי החוק בחברון יהווה אבן-דרך במדיניות אכיפה בלתי-מתפשרת של המופקדים על שמירת החוק והביטחון הציבורי בכל המגזרים והגזרות.


* פרסם ב"הביטחון", גיליון 26, נובמבר-דצמבר 2008

מדוע הוחמץ הניצחון?

* מדוע הוחמץ הניצחון במבצע "עופרת נחושה"?

אלכס נחומסון

גם כשמכונת המלחמה פעלה ללא דופי הצליחו הנהגים שלה לשקוע בבוץ.

למבצע "עופרת יצוקה" בעזה שהחל ונמשך בתרועה ושהסתיים בקול ענות חלושה שני היבטים. הצבאי וההנהגתי-מדיני.המצב שנוצר עם סיום המבצע מצריך בדיקה של שני משיקים אלו, שניהם ביחד וכל אחד לחוד.מיותר לציין, הצבא הכין את עצמו להשיג יעדים, אותם קבע עבורו הדרג המדיני. אם נבחן את התנהלות הצבא בעשור האחרון ועד לסיום ה"עופרת יצוקה", נמצא שצה"ל עשה כברת דרך ראוייה להערכה וגם עשה את העבודה המצופה ממנו.

במהלך מלחמת לבנון השנייה ובסיומה הלכה וגברה ההכרה, שמישהו גנב לנו את צה"ל.
הצבא שהתנהל במערכה מול החיזבאללה היה צבא לא מוכר. לא מוכר לפחות לדור ששרת בו במחצית השנייה של המאה העשרים. הקלקולים (בלי להיכנס לפרטים, שדשו בהם כבר די והותר) הותירו את הרושם, שתיקונם עשוי להמשך שנים ארוכות. שנתיים חלפו וצה"ל חזר ובגדול, מקצועי, מסודר, עתיר מוטיבציה, פועל כמערך מתוזמן ומשולב, מפקדיו בחזית בראש, החיילים מישירים מבט ללובן שבעיני החמס. צה"ל חזר.

מה התרחש בין כותלי הצבא הזה בין המלחמות? בשתי מילים – הפקת לקחים. הפקת לקחים שמתחילה בהבנת הטעויות. הטעויות שנעשו כאשר גורמים מסוימים החליטו לוותר על עקרונות בסיסיים ולהמירם בתיאוריות לא-בדוקות ובחלקן הזויות. הטעויות שנעשו על-ידי גורמים מסוימים תוך נטילת סיכונים, שמדינה במלחמת קיום אינה יכולה לקחת אותם. אותה מלחמה מכוננת בלבנון החזירה את צה"ל מהתוואי הסהרורי לדרך המלך.

כתבתי בגיליון "הביטחון" מספר 25, שהרמטכ"ל גבי אשכנזי מצוי בעיצומו של הליך תיקון כזה שיתמשך מעבר לתקופת כהונתו. נראה שההערכה שלי הייתה פסימית מדי, הרמטכ"ל השלים את המלאכה כבר בחציון הראשון של כהונתו.

יחד עם זאת צריך לשמור על פרופורציות ולנקוט מידה ראוייה של זהירות. מבצע "עופרת יצוקה" מהווה דגם לסוג מסוים של עימות, שלא דומה בהכרח לתצורות עימות אחרות.
מלחמה מול ארגון טרור, שמתנהל על-פי עקרונות של לוחמת גרילה, שונה מהותית מעימות בין צבאות.
אנחנו עדיין באווירה של לוחמה מוגבלת, כזאת שאותה למדנו לנהל היטב והשאלה שמחויבת להישאל היא, עד כמה אנחנו מוכנים לעימות מערכתי רחב-היקף.

האיום המיידי שניצב מולנו הינו בחזית הצפון-מזרחית, צבא איראן על חצי מליון חייליו, 300 מטוסיו, 1,200 טנקים, 40 כלי שיט קרביים ומערך טילים בליסטיים המכסה טווח של למעלה מ-2,000 ק"מ, בשילוב מאמץ בלתי-נלאה של האייטולות לחמשם בראשי קרב גרעיניים וצבא סוריה בן 300,000 חיילים המצויד בכ-1,000 טילים בליסטיים, 500 מטוסי קרב, מערך קרקעי בן מאות טנקי T, מאות קני תותח בני 122 ו-130 מ"מ ויחידות קומנדו שונות. הנעה משלובת של מערך כזה והפעלתו האופציונאלית תציב מגוון רחב של אתגרים לישראל.

למרות שאין לצפות במדויק מה תהיה אופייה של המלחמה הבאה ויש מגוון תסריטים, אליהם צריך להיערך, קיים תסריט חובה, שיש לקחת בחשבון כאמת-מידה למוכנות ולמבצעיות של צה"ל. התסריט הזה מוגדר כמלחמה כוללת מרובת חזיתות.
אופציה כזאת אם תתממש, תיצור זירות רוויות מגוון אמצעי לחימה, שתספקנה תעסוקה מלאה לכל זרועות הצבא ופקוד העורף. סוגי האמצעים וכמותם, מאגרי כוח האדם רבי-היקף המרוכזים בחזית הצפון-מזרחית של ישראל, מציבים אתגר רציני בפני קציני המטכ"ל של צה"ל.

המוכנות של צה"ל למצב זה מצריכה ריכוז משאבים, בעיקר כסף ואנשים, תכנון מפורט וגמיש ואימון המסגרות הלוחמות למצבים, בהם התנסינו בעבר (ועמדנו בהם בהצלחה) ולמצבים שלא התנסינו בהם.

קרבות שריון בשריון והבקעה של יעדים חטיבתיים התקיימו לאחרונה בשנת 1982. מאז אומצה אסטרטגיה שונה וסדרי עדיפות אחרים, בכל העימותים מאז של"ג ועד "עופרת יצוקה", לא מיצה השריון את פוטנציאל התנועה והאש ולא נצרך לתמרון והבקעה אלא בדרך-כלל הסתפק בתפקיד ה"צנוע" של מסייע לח"יר בריכוך יעדים.
השריון שישא בנטל העיקרי במערכה קרקעית רחבת-היקף, יידרש למיצוי יכולות הגלומות במסגרות של טנקים באמצעות תכונותיו הבסיסיות של הטנק, ניידות ומיגון, שמאפשרים תמרון בשדה הקרב ויכולת לרכז אש מסיבית ומדוייקת להבקעה של יעדים אוגדתיים.

היכולת של צה"ל להביס את צבאות האויב במלחמה כוללת תוך הגנה על העורף הוא הרף שעליו להציב. זהו היעד האמיתי של המטכ"ל הנוכחי והמטכ"ל הבא ולמבחן עליון זה, אם יכפה על ישראל. הצבא אמור להגיע ערוך ומוכן.
לטיפוח ולתחזוקה של צבא ברמת המוכנות הנדרשת יש ערך מובהק נוסף והוא ההרתעה. גדול,חזק ומוכן לקרב, זו נוסחה טובה להרתעה ברמה של צבאות. לגבי ארגוני טרור הסיפור הוא אחר.

צה"ל מסוגל לעשות את עבודת בניית הכוח בצמוד לתקציבים הנדרשים לפרויקט בהיקף כזה. צה"ל כבר היה בסרט הזה.

ומה באשר לדרג המדיני?

הפער בין הנחישות המילולית להתנהלות של ה"טרוייקה" בפועל, בלט לאורך כל המבצע והשפיעה על תוצאותיו. למעשה, שודר מסר כפול במהלך רוב ימי הלחימה. מצד אחד, הצהרות קרביות על המשך המבצע והסלמתו עד להיווצרות שינוי במצב הביטחוני בדרום ובמקביל, הבלחה של משאלות( נואשות לפעמים) להפסקת אש.
המסר הכפול הזה נקלט היטב אצל מפעילי החמס, שהגיב אליו בהתאם וכמובן בניגוד (מפתה לומר- כמו תמיד) לציפיות הממשלה.

התנהלות חסרת ביטחון של הדרג המדיני פגמה משמעותית בהשיגי הצבא והניבה את הפסקת האש המיוחלת, שהציבה אותנו רחוק למדי מהיעד שהוגדר. פצמ"רים ממשיכים להתעופף, מטענים על הגדר, ציר פילדלפי שוקק וקציני הצבא רדופים בעולם כפושעי מלחמה. ואיך אפשר שלא לציין את גלעד שליט, שממשיך להינמק בשבי? ההצהרות על תגובה לא-מידתית לכל הפרה הסתיימו (לפחות עד לכתיבת המאמר הזה) בשני אופנועים מפויחים, שגורל רוכביהם אינו ברור.

אפשר לסכם את הפרק הזה של מלחמות ישראל בכמה שורות. צה"ל המשוקם פעל באופן נחוש ומקצועי כמכונה משומנת, אבל הנהגים של המכונה הזאת טעו בניווט וחזרו לנקודת המוצא שקועים בשולי הדרך.

וכך הפכה לה האופוריה והתקווה לפריצת דרך ביטחונית ומדינית לעוד פיאסקו אחד לאוסף.


* פורסם ב"הביטחון" גיליון 27 ינואר-פברואר 2009

האם הכלכלה תנצח?

* האם הכלכלה תנצח בעימות שבינינו לפלשתינאים?

אלכס נחומסון


אני עומד מול 15 עזתים. לכל אחד מהם תמ"ק עוזי ביד ושתי מחסניות מלאות בכדורים. תוך מספר דקות מתחיל הירי. אנו יורים לעבר מטרות קרטון, שצמודות לחומת מפגע במטווח מאולתר סמוך למחסום ארז. עזתי אחד מרים את היד. אני ניגש אליו ומתפעל תקלה בנשקו והוא ממשיך בירי.נשמע הזוי אבל זו הייתה המציאות ב-1987. עשרים שנה חלפו ומחזה כזה אינו נדבק למציאות, שמוכרת לנו היום.

באותן השנים שמשתי כקב"ט מחוזי באגף המכס והמע"מ. תחנת המכס של עזה שכנה במרכז העיר, נוהלה על-ידי קומץ עובדים ישראלים. שאר העובדים נמנו על תושבי המקום, ביניהם נמצאו מנהלי חשבונות, יועצי מס, חוקרים ופקידים.
התחנה שרתה את תושבי עזה, גבתה מסים לקופת המדינה ובסופו של דבר, הכספים הועברו לרשות הפלשתינאית.

פעמיים בחודש נסעתי לעזה כדי לערוך ביקורות במקום, לקיים תרגילי חירום שונים ולאמן בירי את עובדי התחנה. כל הפעילות הזאת נועדה לאבטח את צוות העובדים מפני פעילות חבלנית עויינת (פח"ע) ולאפשר את הפעילות התקינה של תחנת המכס, אי קטן ומאובטח בעיר עויינת הנשלטת בידי צה"ל.
אימוני הירי נועדו לשמור על כשרות כיתת הכוננות המקומית, שכללה את מרבית עובדי התחנה ערבים כיהודים. אנו נתנו אמון בעובדים המקומיים והם לא הפרו אותו מעולם.

הימים הם ימי שלטונם הבלתי-מעורער של עראפת והפת"ח, שהתנהל בשלט רחוק מטוניס. בעזה של שנות השמונים היה מצבם של תושבי המקום סביר, טוב לאין ערוך ממצבם כיום.הממשל סיפק תעסוקה, המסחר בעיר התקיים באופן סדיר להוציא שביתות מחאה מעטות, מוצרי יסוד לא חסרו ושתוף הפעולה עם אונרר"א התנהל ביעילות.יחד עם זאת, פעילות הפח"ע בעזה רחשה מתחת לפני השטח ובאה לידי ביטוי באירועי ירי ספוראדיים, בידויי בקבוקי תבערה (בקת"בים) על רכבים ומבנים של הממשל הישראלי ובידויי אבנים של השבאב המקומי, שטופלו בדרך-כלל באמצעות תפישת הנערים,הבאתם לביתם והטלת קנס כזה או אחר על אבי המשפחה, שהגיב בסטירה מצלצלת על לחיו של הבן הסורר.

למרכז עזה ניתן היה להגיע בדרך המלך, ממחסום ארז דרומה או באיגוף עמוק מערבה ומשם לחתוך דרך מחנה הפליטים ג'באליה עד למרכז העיר. קודמי בתפקיד,דני ש., ביצע הצגת תכלית,בזמן שערכנו חפיפה כבר בנסיעתנו המשותפת הראשונה לתחנת עזה וניווט את הסוברו הממשלתית החבוטה בדרך העוקפת.
"החברה המקומיים לא מצפים שנגיח מהים ונחצה להם את המחנה בדרך הראשית. גורם ההפתעה מונע מהם להגיב על גיחה כזאת ועד שיבינו כי מדובר ברכב ישראלי, אנחנו כבר נאכל פלאפל בתחנה", אמר דני וכך היה.

מאז הקפדתי על הנוהל שדני הוריש לי וחוץ מפעם אחת שחטפתי רסיסי בלוק, שהושלך (או נפל) מאיזו מרפסת, הצלחתי להיכנס ולצאת בשלום וגם לאכול פלאפל מצרי משובח עם ירקות חתוכים לפלחים גדולים, חמוצים וחומוס שכמוהו אין בנמצא בתחום הקו הירוק (המעדנים האלה היו פק"ל, שרכז והתקין בחור בשם עלי, עובד מקומי בתפקיד אב הבית ומארח -כמיטב המסורת העזתית(.

כך התנהלה השגרה עד שבתחילת דצמבר 1987 התנגש נהג משאית ישראלי בשתי מוניות עזתיות וכתוצאה מכך נהרגו ארבעה פועלים תושבי ג'באליה והאינתיפאדה הראשונה יצאה לדרך.

מיום זה ועד לחתימה על הסכמי אוסלו ב-1993, החלה תקופה חדשה, בשגרת התחנה, מורכבת ולא קלה. אירועי הפח"ע הסביבתיים והתנועה בצירי הגישה הפכו את חיי היום-יום במקום למסוכנים ופתרונות האבטחה, שצריך היה לייצר, הכבידו וסרבלו את הפעילות השוטפת במקום. יחד עם זאת, העובדים המקומיים הקפידו להגיע לעבודה והמשיכו לפעול בהתמדה ובנאמנות.

כשנחתמו הסכמי אוסלו והוקמה הרשות הפלשתינאית, העבירה אליהם מדינת ישראל את מתקני הממשל על סדרי הפעילות שבהם. משעברה תחנת המכס לרשותם של הפלשתינאים, כבר לא שמשתי בתפקידי זה, אך עודכנתי על טקס קצר, שנערך במקום ושבמהלכו התקיימה פרידה נרגשת מהעובדים העזתיים. פרק נוסף תם במערכת היחסים הסבוכה והסוערת בין ישראל לפלשתינאים.

השנים נקפו וביום 25 לינואר 2006. נערכו ברשות הפלשתינאית בחירות למועצה המחוקקת, שהיא בית הנבחרים האחראי על חקיקת חוקי הרשות .הבחירות למועצה המחוקקת התקיימו זו הפעם השנייה לאחר 10, שנים שחלפו מן הבחירות הקודמות והסתיימו בתוצאות מדאיגות. למרות הסקרים והערכות המודיעין בישראל ובמערב, שניבאו ניצחון לרשות – ניצחה תנועת החמאס ביתרון בולט על הפת"ח.

העם הפלשתינאי (ויש אומרים כמו תמיד) ירה לעצמו ברגליים.

מכאן התפתחה דינמיקה של הסלמה ביחסים בין שלטון החמאס לישראל, כשהמאפיינים במדיניות ובהתנהלותו של החמאס הושתתו על אי-הכרה במדינת ישראל ופגיעה בסמלי ריבונותה.

מהלך ההתנתקות מרצועת עזה שהוביל אריאל שרון– לא תרם למיתון החמאס ואף ליבה את פעולות האיבה שלו ושל שלוחותיו, הג'יהאד האיסלמי וארגוני חסות אחרים. מאז אנו עדים לירי בלתי-פוסק של רקטות על שדרות וישובי הנגב המערבי המשולב בפעילות טרור כנגד הצבא והאזרחים וכמו תמיד ללא כל הבחנה ביניהם. הפיגועים במעברי הגבול בקרני, סופה וארז מהווים את שיא הציניות של השלטון החמאסי, שמנסה לקדם את מטרותיו האידיאולוגיות על חשבון רווחת החיים (והחיים) של תושבי הרצועה.

אותם ימי התום הרחוקים של סוף שנות השמונים, ששימשו מרכיב מרכזי בתפישה של הסכמי אוסלו ושייצרו אשליה, שהכלכלה תנצח, נותרו הרחק מאחור.
קונספציה שלמה עמדה מאחורי הרעיון כי ככל שמצבם הכלכלי של תושבי השטחים ייטב – כך תקטן המוטיבציה לפגע ולערער את אושיות מדינת ישראל. קונספציה זו קרסה לתוך תופת הפיגועים שקבלנו בתמורה להסכמי אוסלו ולטרור של שיגורי הרקטות וההתנקשויות הרצחניות במעברי הגבול.

החזון האופטימי של שיתוף פעולה כלכלי שיביא נורמליזציה ביחסים – מתפוגג.

ושוב אני מוצא את עצמי בעמדה של קטו הזקן, חוזר על המנטרה השחוקה, שאינה מתערערת כי רק העוצמה הצבאית הבלתי-מתפשרת שלנו, על מחירה היקר והכואב, תאפשר לנו לקיים מדינה עצמאית וריבונית במזרח התיכון ולכך למרבה הצער - אין אלטרנטיבה.



* פורסם ב"הביטחון", גיליון 23, מאי-יוני 2008

על ייצרים ואחריות לאומית

כותרת: על ייצרים ואחריות לאומית

כותרת משנה: מנהל מכינה צבאית חייב להתעלות מעל שיקולים זרים כדי למלא את ייעודו.

אלכס נחומסון

אין לי דבר מהותי נגד "שיח הלוחמים" שהשתרש במסורת של אסכולה מסוימת בציבור הישראלי. קצת לקטר
קצת לייל, למה לא. נפשנו הרכה כנראה שזקוקה לזה והקתרזיס גם משקיט את המצפון היהודי. הנה אנחנו לא כמו שאר העולם, לנו זה כואב יותר תראו עד כמה אנחנו אנושיים. אבל יש לי הרבה נגד ריצת האמוק של אותם הגורמים לתקשורת,תוך התעלמות מוחלטת מהנזק הבלתי הפיך שהם גורמים למדינה.
עד כדי כך הצורך הזה אינו נשלט, שאין לאותם הגורמים אפילו מעט אורך רוח להתעכב,לבלוע ריר, לספור עד עשר ולבדוק את הגילויים המרעישים שבאמתחתם.

עד עצם כתיבת שורות אלו לא אותר המקור העיקרי למודיעין המדויק הזה – "אביב" ואילו "רם" שדווח על
מקבץ זוועות אחר, הודה ברפיון כי בעצם לא ראה אלא רק שמע, אבל לעורך ביטאונה הנמרץ של המכינה ע"ש רבין אין זה משנה,מידע מחריד בידיו ודבר לא יעצור בו. וכצפוי,שוחרי הצדק והאמת האוניברסאלית
זינקו מהמארב והפעילו את כל מערכי האזעקה והכריזה של המוסרניות העולמית.

הגרדיאן הבריטי בהיפוך יוצרות מסורתי זעק "צה"ל השתמש בילדים כמגינים אנושיים"וגם הכריז שבידיו "תיעוד מפורט על עדויות מהם עולה כי צה"ל בצע,לכאורה שורה של פשעי מלחמה..", רועי מנדל הוסיף שמן למדורה בדמות כותרת ב Ynet- "ההוראות היו בעצם לרצוח",לא פחות. מנדל ביסס כמובן את יצירתו על עדותו של המ"כ אביב(שם בדוי כמובן כפי שמנדל עצמו הדגיש) ורכבת ההלקאה העצמית יצאה לדרך על מסילת הברזל של האנטישמיות המתחזה להומניזם קדוש.

בקורס חוקרים בסיסי לומדים להבדיל בין הערכות לבין עובדות. בקורסים כאלו לא מלמדים את השוני בין עובדות לבין שמועות כי הנחת המוצא הינה שכל אדם הגון והגיוני מכיר את ההבדל בניהם מטבע היותו כזה.
נראה שלמנהל המכינה הצבאית שייזם את השיח וטרח לפרסמו בביטאון המכינה שאינו מוגבל בתפוצתו ההבדל בין שמועות לעובדות לא מוכר. מר זמיר גם לא התעכב לחשב ולהעריך את תוצאות הפרסום הזה. אני לא רוצה להרחיק לכת ולומר שהדינאמיקה הידועה מראש של פרסום כזה לא מזיזה לו כי אין לי לכך הוכחות. דני זמיר מנהל מכינה צבאית. תפקידה של המכינה הוא לספק לצה"ל בוגר בעל רמת מוכנות גבוהה
להתחיל ולסיים מסלול צבאי איכותי. הכלים שמכינה כזאת אמורה להקנות אמורים לכלול גם את שקול הדעת, "סוף מעשה במחשבה תחילה" ונכונות לפעול לטובת צורכי הכלל גם על חשבון הפרט
ומכלול יצריו.
נכנסתי לאתר של המכינה וקראתי את האני מאמין שלהם שמנוסח במילים גבוהות ורק אצטט את הקטע
המרכזי שבמנשר הזה: " החניכים נמצאים בשלב של חיפוש דרך ובדיקת אבני היסוד של חייהם. זהו מאבקם האישי והחברתי של מחפשי הדרך נגד תרבות צריכה תאגידית בישראל(?!). זהו מאבקם נגד חברה המקדשת את העדר-הסולידאריות ואת האינדיבידואליזם הקיצוני. קיים צימאון עז בקרב החניכים, לחפש דרכים לחיים ראויים ומשמעותיים. במובן מסוים זוהי חזרה לשאלות שהעסיקו את צעירי העלייה השנייה והשלישית: מהי יהדות בשבילי? למה לחיות כאן כציוני? באיזו חברה ומדינה אני רוצה לחיות? מה מקומו של ה"אחר" בעולמי? מהי יכולתי להשפיע על חיי ועל העולם סביב?". חיפשתי את חתימתו של איליץ' בתחתית המנשר,היא לא הייתה שם אבל רוחו ריחפה מעל מימי האתר של המכינה. הלו, זו תפישת עולמה המרכזית של מכינה צבאית? שלא לדבר על הפער בין ההצהרות מלאות ההוד לבין המעשה הנמהר והנפשע של הפרסום בביטאון והריצה לתקשורת. הם נגד העדר הסולידאריות ואינדיבידואליזם קיצוני? הצחקתם אותי. איך אפשר להגדיר את מהומת האלוהים שהקימו כסולידאריות? עם מי בדיוק? אינדיבידואליזם קיצוני? במובהק.

אם למנהל מכינה צבאית יש עדויות על פשעי מלחמה הוא מחויב להציגם לצבא ולהמתין לתוצאות בדיקת הצבא ולא לגרום בעקיפין או מיישרין לפרסומם בתקשורת. נקודה.

מה גורם ליהודים מהישוב לנהוג באופן הרסני ומשונה כזה?

פרס נובל יוענק בוודאי לאותו המדען שיצליח לבודד את גן ההשמדה העצמית שמקונן בדמם של היהודים.
אחרי שהמדען יצליח לבודד את הגן הזה יופתע בוודאי מהרכבו המיוחד – תערובת של רגשי נחיתות מהולים בשנאה עצמית,אגואיזם טהור שצף בנוזל עכור של צדקנות. הכל אומנם מיקרוסקופי אך נפיץ לא פחות מהמפץ הגדול. הבעיה העיקרית שמנעה עד כה לזהות את הגן היהודי נובעת מיכולת ההתחזות המופלאה שלו. במיוחד אוהב הגן הזה להראות כ גן המוסר וכבן דודו הגן ההומאני. אחרי שהמדען יצליח לפרק את המטען העודף הזה כשהוא עוטה מסכת מנתחים על פניו מפאת הסירחון, יהפכו סוף סוף היהודים לעם רגיל ככל הגויים,עם חפץ חיים.
לא הייתי נדרש להקדמה הזאת אלמלא הבקיע הגן היהודי מאותה מכינה צבאית על שם רבין לאחר שהגורו שמנהל אותה הטיף לחסידיו להתוודות על חטאיהם ,וכך וכדרכם של הכתות החלו החסידים בפולחן ההלקאה העצמית עד שזכו להתגלות – פשעים נוראיים צפו לנגד עיניהם הבוערות, קולות זעקה רחוקים הכו באוזניהם,
הדמיון והמציאות התערבבו להם עד שלא ידעו את נפשם."כעת" רעם הגורו "השלמתם את לימודכם במכינה ואתם בשלים לרוץ לתקשורת" וכך זכינו בעיצומה של מגננה על תדמיתנו וקציננו לחיבוק אמיץ וחיזוק מבפנים.

כעת כמובן מתחיל מחול השדים. שורפי המכשפות מכנים אותנו פושעים, הוגי האינקביזיציה מתנדבים לשפוט אותנו בראש חוצות, עורפי הראשים מבקשים לנדות אותנו ממשפחת העמים ומתכנני תאי הגזים מצקצקים בלשונם בתוכחה. חיזיון סוריאליסטי של צביעות,התחסדות ורשעות.

זה לא שאנחנו צדיקים גדולים אבל אנחנו לא רוקדים על הדם ברחובות כשאויבנו נהרגים, אנחנו לא מניפים ידיים מגואלות מדם מהחלונות,אנחנו לא משתמשים בילדים כשכפ"צ ולא ממקמים מרגמות בבתי חולים.אנחנו לא סוחרים בגופות ועל חייל אחד נשלם בשחרור מאות רוצחים.

לא נכנסו לעזה בשמחה. ההפך מכך וכדי לעשות סדר כרונולוגי בהשתלשלות הדברים צריך לזכור כי היד ששלשלה את פתק החמאס לקלפי היא היד ששיגרה על בתינו אלפי טילים ופצצות והיא היד שגרמה לנו להיכנס לשם כדי לגדוע אותה.
אבל את נושאי הגן היהודי זה לא מספק. הם לא יוותרו על ליטרת הפרסום שלהם בניסיון נואש להראות קדושים יותר מהאפיפיור. הבעיה היא שהאפיפיורים מביטים ומשתנקים מצחוק כבוש למראה כרכוריו של היהודי הפתטי.
.
תגובת הרוב הדומם היא בעיה בפני עצמה. אנחנו מקבלים את התופעות האלה כאסונות טבע בלתי נמנעים ולא כמעשה ידי אדם. אם נקום ונוקיע את אותם האנשים שטובת המדינה כקליפת השום בעיניהם ואם הם ישלמו על מעשיהם במשרות שלהם נוכל לייצר הרתעה כל שהיא כנגד חוסר האחריות הפושעת של כל אותם גורמים הזויים.

כוח ההרתעה של צה"ל

* שיפור כוח ההרתעה של צה"ל - משימה של דם ויזע


תקיפת חיל האוויר בסוריה, מוצלחת ככל שהייתה, אין בה כדי לשקם את כוח ההרתעה של צה"ל, שקיבל מכה קשה במלחמת לבנון השנייה

אלכס נחומסון

עם סיום התקיפה של חיל האוויר בסוריה והשמדתו של מה שהולך ומתברר ככור גרעיני הופיע ראש אמ"ן, האלוף ידלין בטלוויזיה ובישר לאומה, שהמבצע האווירי שיקם את ההרתעה של צה"ל. האמירה הלא-רצינית הזו, שבאה מפיו של אדם בתפקיד כל-כך רציני משקפת בעייה הנובעת מתפישה שגוייה של מהות הצבא בכלל וצה"ל בפרט או מזלזול בתבונתם של אזרחי המדינה.שתי הסיבות לא טובות.
אני מעדיף לחשוב, שהאמירה הזאת נוצרה בזמן אופוריה ומתוך היסחפות ספונטאנית.

אם נתעלם בנימוס מההצהרה של ראש אמ"ן ונבחן את התמונה הרציונאלית של מצבנו העכשווי נמצא כי בעשור האחרון הפך צה"ל מצבא רב-תכליתי, שנבנה ושתוחזק לאורך שנות קיומו כדי להתעמת מול צבאות ולהכריע במערכה,לגוף ביצוע של משימות מצומצמות ונקודתיות המותאמות לסקלה של מסגרות, שנעות בין צוות לגדוד. את המשימות הללו מובילות יחידות יעודיות בעוד המסגרות הקלאסיות כמו השריון והחי"ר הרגיל התנוונו. מסגרות ייעודיות אלו גם ניפקו לצה"ל את שדרת הפיקוד של מלחמת לבנון השנייה.

מול ניתוח האיומים שהוצבו בפני ישראל, בחרו מקבלי ההחלטות סדר עדיפויות טיפולי. הלוחמה בטרור זכתה לתשומת הלב העיקרית והמיידית והצבא כאמור הוסב לתצורת לוחמה זו. לעומת הלוט"ר, זכו האיומים האסטרטגיים הקונבנציונאליים להתייחסות תמוהה שתוצאתה, ניוון צבא היבשה הסדיר והמילואים ועד היום, לא הובהר אם מקורה של ההתייחסות זו בטעות קונספטואלית או בחוסר אחריות.

תוצאות המהפך הזה הסתברו כהרות אסון ובאו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה.

אין בכוונתי במאמר הזה להצביע על האשמים במצב שנוצר. הנושא טופל לטוב ולרע על-ידי ועדת וינוגרד. הדברים ידועים וצרופים.
העניין שנותר על הפרק והוא בנפשנו זה נושא הלקחים והתיקונים.

כשמתרגש אירוע מכונן במתכונת המלחמה הנ"ל,כל מה שנדרש ומצופה ממקבלי ההחלטות זה לנתח את הכישלון,להפיק ממנו לקחים ולתקן את הנדרש לתקן. אמירתו של האלוף ידלין מציבה תמרור אזהרה מול הציפיות הללו.

אם האלוף באמת התכוון למה שאמר והוא באמת חושב, שלהרים כמה מטוסים באוויר ולהשמיד מבנה במדבר (על תכנונו המזהיר וביצועו המוצלח של המבצע)מחפה על ההתנהלות הכושלת של הצבא בעימות מוגבל מול ארגון קטן – יש לנו בעייה.
אם האלוף אמר את מה שאמר למטרות מוראליות, יש לנו איתו בעייה אחרת במישור אחר של הערכה - הערכת האינטליגנציה של הציבור.
ניוון מתמשך של צבא דורש תיקון עמוק ומתמשך. שום מבצע מבריק או הרואי לא מהווה תחליף לעבודת תיקון יסודית בכל הדרגים ולמעשה, בנייה מחדש של אותם היסודות שהתערערו או שהתפוררו ושנשחקו עד דק בכל הקשור למקצוע הזה, שקרוי חיילות.

על-פי הסימנים והדיווחים של יודעי דבר(חלקם יותר וחלקם פחות)נראה כי הרמטכ"ל, גבי אשכנזי מצוי בעיצומו של תהליך כזה. רא"ל אשכנזי לא ישלים את המלאכה עד תום הקדנציה שלו ויותיר אותה למחליפו. מקצועיות וערכים אינם נרכשים בשנה וגם לא בשנתיים, במיוחד כאשר מנסים להנחיל אותם לגוף בסדר גודל של צה"ל, שהורגל לפעול ולחשוב על-פי קונספט של קבלן לפרוייקטים נקודתיים ולא כגוף מערכתי הפועל תוך תזמון כל מרכיביו והיודע לבזר ולרכז עוצמה על-פי המתפתח והנדרש בשדה הקרב.

ההרתעה היא המרכיב החשוב ביותר בתפישת הביטחון. ההרתעה היא מניעה. הרתעה נוצרת כאשר היריב יודע, שאין ביכולתו להכריע את הכוח שמולו ושכוח זה יכריע את היריב עצמו בשעת מבחן.

רוב המלחמות לאורך ההיסטוריה החלו עם החלשות ההרתעה של הצד המותקף.

ההרתעה מושתתת על היכולות הצבאיות הגלויות של צבא המדינה והיכולות הסמויות שנתגלו ליריב לאחר פעילות איסופית,וכפי שיכולות אלו נתפסות בעיני היריב, כלומר, האופן בו מעריך האוייב את הכוח שלך.
תפיסת היכולת של היעד המוערך אינה משקפת בהכרח את מצבו האמיתי, אבל היא זו שמכתיבה את פעולותיו של המעריך.

המבחן האמיתי של המעריך הינו כמובן בזמן-אמת, כאשר היכולות באות לידי ביטוי ואז מתגלה המציאות וכל צד בעימות מגלה מה הוא בדיוק שווה. או שנחשף כוחך או שנחשפת ערוותך ובתום העימות ועל פי תוצאותיו נקבע רף הרתעה מעודכן.

רף כזה הוצב לנו ונמצא בשלב הנמוך של סולם ההרתעה. הביצועים שלנו במלחמה ההיא היו עלובים והמצב כיום בשטח, שהוא תולדה של מלחמה זו- אינו מזהיר. החיזבאללה התעצם, האיום האיראני גובר, בחזית הדרומית אנחנו מדשדשים ואין פתרונות מעשיים באמתחתנו מעבר לציפייה ל"הודנות" ודומיהן, כך ששום הצהרה מיליטנטית או מיניסטריאלית לא תשנה מצב זה.

במקביל אנחנו מצויים במרתון של שיקום הצבא. המשימה של גבי אשכנזי והמטה שלו מורכבת ביותר, כמו לבצע אוברול במנוע של מכונית נוסעת. המשימה הזאת תתבצע מהסיבה הפשוטה כי אין לה כל אלטרנטיבה.

* פורסם ב"הביטחון" , גיליון 25, ספטמבר-נובמבר 2008

מחדל משק המים

מחדל משק המים

כותרת משנה: מי ייתן את הדין על כך? אלו שהחליטו שמים זה לא מספיק חשוב? אלו שהעבירו את הכסף לקבוצות לחץ פוליטיות על חשבון האינטרס הציבורי? אלו שלא דפקו על השולחן והעדיפו לשמור על המשרה שלהם תמורת שקט תעשייתי?

מאת: אלכס נחומסון

המשבר במשק המים אינו מסוג האסונות שלא ניתן היה למנוע אותם. את המשבר במשק המים אפשר היה למנוע אם הוא היה מנוהל נכון.כמו בטרגדיה קלאסית שדמויותיה מתומרנות לסוף הרע הבלתי נמנע כך ממשלות ישראל,שרי האוצר ומנהלי רשות המים משוחקים על בימת האבסורד הזה.כמו העכברים של המלין מובלים ומובילים לייבוש שחרץ את דינו.

כל הכתובות היו על הקיר,הגשמים מתמעטים,האוכלוסייה גדלה מי התהום הולכים ונמלחים והחברים בהנהגה לקו באימפוטנציה כרונית.מין שיתוק אחזם. מביטים במשבר המתרגש בעינים כלות,רגליהם אינן נעות וקולם לא נשמע וכשהתעשתו הפרנסים שלפו מכובעם היצירתי את הפתרון האחד והיחיד ששכן בו. היטל המים. בזה מסתכמות היכולות שלהם.

כשהציבור מנסה להבין איך תיתכן התנהלות מחדלית ובלתי אחראית כזאת מתקבלות התשובות הבנאליות כסף. דרשנו ולא קיבלנו,היה סדר עדיפויות אחר.ואיך לא.
סדר עדיפויות הוא סולם של דרגות חשיבות ורמות דחיפות.
חלוקת המשאבים אמורה לתאום את סדר העדיפויות
נראה שמשק המים נדחק לשלב נמוך ביותר בסולם הזה וכעת כשאנו הולכים ושוקעים בבוץ שהיה פעם אגם כינרת נחשפת גם האיכות,הרצינות והאחריות של מקבלי ההחלטות בישראל לדורותיהם.

וכשהתגלתה ערוותם של מקבלי ההחלטות והציבור לחץ - מונתה וועדת חקירה. בשקט בשקט ,כמעט בהיחבא,יושבת קבוצת אנשים טובים על ציר זמן בלתי מוגבל וחוקרת. כשוועדת אור הסקסית ישבה על המדוכה וחקרה את ארועי אוקטובר קרסו העיתונים מרוב חומרי הכסוי והטלוויזיה שידרה ללא הרף עדכונים מאולם הדיונים. כך גם כוסתה הוועדה של ווינוגרד בפול ווליום תקשורתי ושוטף.
וועדת החקירה של משבר המים, מתפקדת בקול ענות חלושה מאחורי הקלעים וקולה לא נשמע.הסיבה לכך ככל הנראה היא שיותר מדי ראשי ממשלה,שרי אוצר ותשתיות ופקידים בכירים מעורבים במחדל הזה. יותר מדי בעלי שררה שהרדמת הפעילות הזאת מהווה אינטרס מובהק שלהם.

מי ייתן את הדין על כך? אלו שהחליטו שמים זה לא מספיק חשוב? אלו שהעבירו את הכסף לקבוצות לחץ פוליטיות על חשבון האינטרס הציבורי? אלו שלא דפקו על השולחן והעדיפו לשמור על המשרה שלהם תמורת שקט תעשייתי?

בסיכומו של דבר תצביע וועדת החקירה על שורת האשמים ומכאן הכל יתמוסס בריטואל הקבוע. הדוח ידחק למדפים הנידחים של ארכיוני הממשלה והמלצותיו יתפוגגו כמו החתול של עליסה. אנחנו נשאר עם הבעיה, גורמיה ויוצריה. וכל זה למה? כי הלב היהודי הרחום שלנו מסתייג מענישה. כי הלב היהודי הזה הוא האויב המר של המוח היהודי שמבין כי באין ענישה,אין הרתעה וללא הרתעה כל מחדליסט ואינטרסנט ימשיך בפועלו המזיק ללא הפרעה.

ואם תהין הוועדה ותכריז שיש להסיק מסקנות אישיות כנגד האחראים שיימצאו מייד תפרוץ לקידמת התקשורת מקהלת הצדקנים הפותה מדורבנת על ידי בעלי העניין ותהלך עלינו אימים ברפרטואר המוכר והצווחני של "עריפת ראשים?? ,גרדומים בכיכרות??". עד שאנחנו נרגיש כולנו אשמים.

אז אגיד לכם מה.שלא יפנו אלי,שלא ינסו להדאיג אותי באמצעות פרצופים נסדקים של סלאבים שירדו מהדשא שלי ושייצאו מהעציצים שלי עד שלא נראה את האחראים מניחים את המפתחות הציבוריים על השולחן והולכים הביתה(או לכלא) לא רוצה לשמוע על משבר המים.

פרופסור ברק ומר אג'נדה

* פרופסור ברק ומר אג'נדה

מאת: אלכס נחומסון

מעולם לא היה אמון הציבור הישראלי במערכת המשפט בשפל כפי שהוא כיום. אהרן ברק יכול לרשום את השפל הזה ל"זכותו" המלאה במקום מדינה שיש לה מערכת משפט נוצרה מערכת משפט שיש לה מדינה
▪ ▪ ▪
מה שלא נאמר על אהרן ברק יישמע כקלישאה, ובמיוחד אם נתייחס ל"יציאותיו" האחרונות כפי שבאו לידי ביטוי בכינוס לציון 25 שנה לכינון תוכנית "משפטנים לזכויות אדם" שהתקיים במרכז רבין בתל אביב. "יציאות" כתבנו? פליטת קולמוס שאינה במקומה. לא ביציאות מדובר, אלא באג'נדה סדורה אליה הוליכו כל נחליו, משנתו, פלפוליו ופתלתלותו של אבי אבות האג'נדה הדמוהומנבירלית שלו. היה זה מר אג'נדה שהפך עולמות כדי שפרופ' רות גביזון לא תמונה לשופטת בית המשפט העליון. "היא מועמדת שכבר באה לעליון עם אג'נדה, וזה כשלעצמו לא טוב (!). זו לא השיטה שלנו (...) האג'נדה שלה לא טובה לבית המשפט העליון". רצה לומר לאהרן ברק. רצה לומר העליון זה אני. מה לגבי האין אג'נדה של אהרן ברק? אז זהו, שיש לברק אג'נדה, גם אם יתכחש לה בפומבי, כן תרבה ותפרוץ. האג'נדה של אהרן ברק הניעה תהליך שבסיומו תתמוסס מדינת היהודים לעוד מדמנה מזרח-תיכונית מבעבעת שתקיא אותנו חזרה לגטאות (את מי שישרוד כמובן). החזון של ברק ל"מדינת כל אזרחיה" הוא בפשטות סופה של מדינת היהודים. אם ננסה קלישאה אחרת, כמו "יצא המרצע מהשק" נחטא לאמת - המרצע היה תמיד מחוץ לשק."אם תשאל יהודי (כך במקור "יהודי") האם אתה בעד שוויון עם ערבים? הוא יגיד בוודאי, אם תשאל אם הוא בעד לזרוק את כל הערבים לים, הוא יגיד בוודאי". כך קבע מאור המשפט הישראלי. אני לא יודע עם מי מהיהודים ניהל ברק את השיחה המרתקת הזו או שדלה אותה ממוחו הקודח, אך באמירה הנמוכה, סרת הטעם וחסרת האחריות הזאת, הוכיח ברק שוב כי המטרה מקדשת את האמצעים ושכל האמצעים כשרים כדי להנחיל את תפישת עולמו. והמחיר? אחריו המבול כנראה. מעולם לא היה האמון של הציבור הישראלי במערכת המשפט בשפל כפי שהוא כיום. ברק יכול לרשום את השפל הזה ל"זכותו" המלאה. את המגמה ניתן היה לאבחן ללא קושי לאורך כל הקדנציה שלו. הדורסנות, היהירות, שכרון הכוח שבאו לידי ביטוי בטוטליות שיפוטית, בסירוס מערכות שלטון וביטחון גבו את מחירם הבלתי נמנע במטבע קשה של אמון הציבור. הקרע והפילוג מקורם בבועה האוטופית שייצר ברק בצלמו ובדמותו. מטבעות הלשון שטבע היו פלטפורמות נאמנות לדעותיו ולכוונותיו. "הציבור הנאור" זה הציבור שחושב "ברקית". אינך נאור אם יש לך דעה שונה. "הכל שפיט" זו הפרשנות היהירה למעמדו של בית המשפט כפוסק עליון בכל תחומי החיים הציבוריים. במקום מדינה שיש לה מערכת משפט נוצרה מערכת משפט שיש לה מדינה ורוב הציבור "הלא נאור" כנראה שאינו מוכן לזה.ברק אינו מוכן לקבל שמדינה ייחודית כמו ישראל על מרכיביה ובעיותיה המיוחדות והקיומיות אינה יכולה לאמץ מודלים שלא מתאימים לה. הפרשנות המערבית לדמוקרטיה, להומאניות ולליברליות החלה להוות בומרנג גם למערב הנאור עצמו שמחפש דרכי התמודדות מול איומים שהאידיאולוגיה הזאת ייצרה. במוקדם או במאוחר יקום הגולם על יוצרו.כל מודל מאומץ כזה הוא בחזקת מיטת סדום. במקום להתנצח על ערכם של המודלים השונים מוטב שיואילו חכמי המשפט בישראל לשבת ולהגות שיטה ייחודית של שפיטה וממשל שתתאים למדינה ייחודית כשבראש סדר העדיפויות תוצב שרידותה של המדינה כמדינה יהודית. נראה שהאתגר הקשה ביותר הוא לשכנע את "הציבור הנאור", שבניגוד למה שנראה להם, אנחנו יושבים במזרח התיכון והמזרח התיכון אינו מאושר במיוחד מהעובדה הזאת.

* פורסם ב NEWS-1 13.7.09
נוצר:
12/07/2009

ישראל והקדנציה השניה של אחמדינג'אד

* ישראל והקדנציה השניה של אחמדינג'אד

מאת: אלכס נחומסון ישראלי-ערבי מזרח תיכון

צריך לתת לאירנים את הקרדיט שבחירתם באחמדינג'אד הינה רציונאלית בדיוק כמו לעזתים שבחרו בחמאס כל גלי המחאות לא הניבו ראיה ברורה אחת שמדובר בזיוף ועלינו להיזהר מלהפוך לפרקליטי השטן
▪ ▪ ▪
ניצחונו של אחמדינג'ד בבחירות לנשיאות אירן רע לישראל. כעת, משגרף את מרבית הקולות של הבוחר האירני, אנו ניצבים מול אחמדינג'אד משודרג שאישיותו ודרכו אושררו מבית וכפועל יוצא, יעלה משקלו הסגולי בקרב הקהילה הבינלאומית. הסתבר כי 63% מהבוחרים האירניים הם מכחישי השואה ותומכים בהשמדת ישראל. העם האירני אמר את דברו ואנחנו שמענו אותם.צריך לתת לאירנים את הקרדיט שבחירתם באחמדינג'ד הינה רציונאלית בדיוק כמו לעזתים שבחרו בחמא"ס. כל גלי המחאות לא הניבו ראיה ברורה אחת שמדובר בזיוף ועלינו להיזהר מלהפוך לפרקליטי השטן.האסכולה האופטימית שקמה בקרב "גורמים מדיניים בישראל" ונשענת על הערכה כי עם אחמדינג'ד יהיה קל יותר להשית על אירן סנקציות בינלאומיות, טועה, לדעתי, בכך שמתעלמת משני מרכיבים חדשים:א. עליית קרנו של אחמדינג'ד, עקב התמיכה הגורפת מבית.ב. הצינה שנושבת כלפי ישראל מביתו הלבן של אובמה.אנחנו כבר לא הפוצי מוצי של האמריקנים, והאירופאים שתמיד ראו בנו קוץ בתחת, חופשיים כעת לשחרר מטחי לחצים כלכליים ואחרים כנגדנו. מימוש המדיניות המסורתית שלהם נטוע בהליך של איסלמיזציה זוחלת מבית – תוצאה ישירה של מדיניות ליברלית מתמשכת וההשפעה האיסלאמית הגוברת על המדיניות של אירופה והאינטרסים שלה היא בלתי נמנעת.קואליציה חדשה, תואמת את האג'נדה של אובמה, מגדירה כעת את המרחב שבו יתממש התסריט של תוכנית הריאליטי הריאלית של ישראל. הישרדות. במציאות כזאת כושר התמרון שלנו הפך להליכה על חבל דק.אירן תשיג נשק גרעיני. ארצות הברית לא תעצור אותה, אירופה לא תמנע ממנה וראש סבא"א לא יעכב אותה. הם לא מספיק רוצים, ומול נחישותם של האירנים, פעולותיהם הן בחזקת מעט מדי ומאוחר מדי ואנחנו נלמד לחיות במציאות החדשה הזאת.ישראל, שתמצא את עצמה מבודדת, תאלץ לבחור את הטקטיקה הפחות גרועה במרחב תמרון צר ביותר. האופציה הצבאית כנגד הגרעין האירני אינה ריאלית בקונסטלציה הנוכחית, וזאת לא משום שאין לנו את היכולת לתקוף, אלא בגלל שאין לנו את היכולת לספוג; לכן נאלץ לנתב את כל האנרגיות כדי לשכנע את הקהילה הבינלאומית שמצויה בין הבנת האיום לאינטרסים אחרים שלה, להאיץ ולהחריף את הסנקציות נגד אירן. פעילות זו תיעשה תוך ספיגת הלחצים מנגד להגשים את חזונו של אובמה באזורנו.התסריט הזה הוא כנראה בלתי נמנע כי ארסנל האפשרויות שלנו דל ביותר, כך שנאלץ לבחור בין סדרה של מהלכים חד-צדדיים כמו הסכמה למדינה פלשתינית, הקפאת הבנייה בהתנחלויות, הורדת מאחזים והעברה של חוות שבא ללבנונים - דרך פעולה שהתנסינו בה בגוש קטיף ובתוצאותיה המאכזבות לבין הגדרה של קווים אדומים שיכללו את אותם העקרונות שנכריז כי לא נוותר עליהם. וצריך להגדיר לעצמנו מהם אותם העקרונות.האפשרות האחרת הינה כמובן להמתין לנס. גם הנס האחרון שהתרחש באזורינו בתחילתה של המאה הראשונה – עודנו שנוי במחלוקת. מאז - נס לא קרה לנו מבלי שגרמנו לו להתרחש, אך כשעוררנו את הנס שהקים את מדינת ישראל, הייתה לנו הנהגה אחרת. גם אנחנו היינו שונים וימים יגידו עד כמה השינוי הזה מהותי.

* פורסם ב NEWS-1 15.7.09