* שיפור כוח ההרתעה של צה"ל - משימה של דם ויזע
תקיפת חיל האוויר בסוריה, מוצלחת ככל שהייתה, אין בה כדי לשקם את כוח ההרתעה של צה"ל, שקיבל מכה קשה במלחמת לבנון השנייה
אלכס נחומסון
עם סיום התקיפה של חיל האוויר בסוריה והשמדתו של מה שהולך ומתברר ככור גרעיני הופיע ראש אמ"ן, האלוף ידלין בטלוויזיה ובישר לאומה, שהמבצע האווירי שיקם את ההרתעה של צה"ל. האמירה הלא-רצינית הזו, שבאה מפיו של אדם בתפקיד כל-כך רציני משקפת בעייה הנובעת מתפישה שגוייה של מהות הצבא בכלל וצה"ל בפרט או מזלזול בתבונתם של אזרחי המדינה.שתי הסיבות לא טובות.
אני מעדיף לחשוב, שהאמירה הזאת נוצרה בזמן אופוריה ומתוך היסחפות ספונטאנית.
אם נתעלם בנימוס מההצהרה של ראש אמ"ן ונבחן את התמונה הרציונאלית של מצבנו העכשווי נמצא כי בעשור האחרון הפך צה"ל מצבא רב-תכליתי, שנבנה ושתוחזק לאורך שנות קיומו כדי להתעמת מול צבאות ולהכריע במערכה,לגוף ביצוע של משימות מצומצמות ונקודתיות המותאמות לסקלה של מסגרות, שנעות בין צוות לגדוד. את המשימות הללו מובילות יחידות יעודיות בעוד המסגרות הקלאסיות כמו השריון והחי"ר הרגיל התנוונו. מסגרות ייעודיות אלו גם ניפקו לצה"ל את שדרת הפיקוד של מלחמת לבנון השנייה.
מול ניתוח האיומים שהוצבו בפני ישראל, בחרו מקבלי ההחלטות סדר עדיפויות טיפולי. הלוחמה בטרור זכתה לתשומת הלב העיקרית והמיידית והצבא כאמור הוסב לתצורת לוחמה זו. לעומת הלוט"ר, זכו האיומים האסטרטגיים הקונבנציונאליים להתייחסות תמוהה שתוצאתה, ניוון צבא היבשה הסדיר והמילואים ועד היום, לא הובהר אם מקורה של ההתייחסות זו בטעות קונספטואלית או בחוסר אחריות.
תוצאות המהפך הזה הסתברו כהרות אסון ובאו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה.
אין בכוונתי במאמר הזה להצביע על האשמים במצב שנוצר. הנושא טופל לטוב ולרע על-ידי ועדת וינוגרד. הדברים ידועים וצרופים.
העניין שנותר על הפרק והוא בנפשנו זה נושא הלקחים והתיקונים.
כשמתרגש אירוע מכונן במתכונת המלחמה הנ"ל,כל מה שנדרש ומצופה ממקבלי ההחלטות זה לנתח את הכישלון,להפיק ממנו לקחים ולתקן את הנדרש לתקן. אמירתו של האלוף ידלין מציבה תמרור אזהרה מול הציפיות הללו.
אם האלוף באמת התכוון למה שאמר והוא באמת חושב, שלהרים כמה מטוסים באוויר ולהשמיד מבנה במדבר (על תכנונו המזהיר וביצועו המוצלח של המבצע)מחפה על ההתנהלות הכושלת של הצבא בעימות מוגבל מול ארגון קטן – יש לנו בעייה.
אם האלוף אמר את מה שאמר למטרות מוראליות, יש לנו איתו בעייה אחרת במישור אחר של הערכה - הערכת האינטליגנציה של הציבור.
ניוון מתמשך של צבא דורש תיקון עמוק ומתמשך. שום מבצע מבריק או הרואי לא מהווה תחליף לעבודת תיקון יסודית בכל הדרגים ולמעשה, בנייה מחדש של אותם היסודות שהתערערו או שהתפוררו ושנשחקו עד דק בכל הקשור למקצוע הזה, שקרוי חיילות.
על-פי הסימנים והדיווחים של יודעי דבר(חלקם יותר וחלקם פחות)נראה כי הרמטכ"ל, גבי אשכנזי מצוי בעיצומו של תהליך כזה. רא"ל אשכנזי לא ישלים את המלאכה עד תום הקדנציה שלו ויותיר אותה למחליפו. מקצועיות וערכים אינם נרכשים בשנה וגם לא בשנתיים, במיוחד כאשר מנסים להנחיל אותם לגוף בסדר גודל של צה"ל, שהורגל לפעול ולחשוב על-פי קונספט של קבלן לפרוייקטים נקודתיים ולא כגוף מערכתי הפועל תוך תזמון כל מרכיביו והיודע לבזר ולרכז עוצמה על-פי המתפתח והנדרש בשדה הקרב.
ההרתעה היא המרכיב החשוב ביותר בתפישת הביטחון. ההרתעה היא מניעה. הרתעה נוצרת כאשר היריב יודע, שאין ביכולתו להכריע את הכוח שמולו ושכוח זה יכריע את היריב עצמו בשעת מבחן.
רוב המלחמות לאורך ההיסטוריה החלו עם החלשות ההרתעה של הצד המותקף.
ההרתעה מושתתת על היכולות הצבאיות הגלויות של צבא המדינה והיכולות הסמויות שנתגלו ליריב לאחר פעילות איסופית,וכפי שיכולות אלו נתפסות בעיני היריב, כלומר, האופן בו מעריך האוייב את הכוח שלך.
תפיסת היכולת של היעד המוערך אינה משקפת בהכרח את מצבו האמיתי, אבל היא זו שמכתיבה את פעולותיו של המעריך.
המבחן האמיתי של המעריך הינו כמובן בזמן-אמת, כאשר היכולות באות לידי ביטוי ואז מתגלה המציאות וכל צד בעימות מגלה מה הוא בדיוק שווה. או שנחשף כוחך או שנחשפת ערוותך ובתום העימות ועל פי תוצאותיו נקבע רף הרתעה מעודכן.
רף כזה הוצב לנו ונמצא בשלב הנמוך של סולם ההרתעה. הביצועים שלנו במלחמה ההיא היו עלובים והמצב כיום בשטח, שהוא תולדה של מלחמה זו- אינו מזהיר. החיזבאללה התעצם, האיום האיראני גובר, בחזית הדרומית אנחנו מדשדשים ואין פתרונות מעשיים באמתחתנו מעבר לציפייה ל"הודנות" ודומיהן, כך ששום הצהרה מיליטנטית או מיניסטריאלית לא תשנה מצב זה.
במקביל אנחנו מצויים במרתון של שיקום הצבא. המשימה של גבי אשכנזי והמטה שלו מורכבת ביותר, כמו לבצע אוברול במנוע של מכונית נוסעת. המשימה הזאת תתבצע מהסיבה הפשוטה כי אין לה כל אלטרנטיבה.
* פורסם ב"הביטחון" , גיליון 25, ספטמבר-נובמבר 2008
תקיפת חיל האוויר בסוריה, מוצלחת ככל שהייתה, אין בה כדי לשקם את כוח ההרתעה של צה"ל, שקיבל מכה קשה במלחמת לבנון השנייה
אלכס נחומסון
עם סיום התקיפה של חיל האוויר בסוריה והשמדתו של מה שהולך ומתברר ככור גרעיני הופיע ראש אמ"ן, האלוף ידלין בטלוויזיה ובישר לאומה, שהמבצע האווירי שיקם את ההרתעה של צה"ל. האמירה הלא-רצינית הזו, שבאה מפיו של אדם בתפקיד כל-כך רציני משקפת בעייה הנובעת מתפישה שגוייה של מהות הצבא בכלל וצה"ל בפרט או מזלזול בתבונתם של אזרחי המדינה.שתי הסיבות לא טובות.
אני מעדיף לחשוב, שהאמירה הזאת נוצרה בזמן אופוריה ומתוך היסחפות ספונטאנית.
אם נתעלם בנימוס מההצהרה של ראש אמ"ן ונבחן את התמונה הרציונאלית של מצבנו העכשווי נמצא כי בעשור האחרון הפך צה"ל מצבא רב-תכליתי, שנבנה ושתוחזק לאורך שנות קיומו כדי להתעמת מול צבאות ולהכריע במערכה,לגוף ביצוע של משימות מצומצמות ונקודתיות המותאמות לסקלה של מסגרות, שנעות בין צוות לגדוד. את המשימות הללו מובילות יחידות יעודיות בעוד המסגרות הקלאסיות כמו השריון והחי"ר הרגיל התנוונו. מסגרות ייעודיות אלו גם ניפקו לצה"ל את שדרת הפיקוד של מלחמת לבנון השנייה.
מול ניתוח האיומים שהוצבו בפני ישראל, בחרו מקבלי ההחלטות סדר עדיפויות טיפולי. הלוחמה בטרור זכתה לתשומת הלב העיקרית והמיידית והצבא כאמור הוסב לתצורת לוחמה זו. לעומת הלוט"ר, זכו האיומים האסטרטגיים הקונבנציונאליים להתייחסות תמוהה שתוצאתה, ניוון צבא היבשה הסדיר והמילואים ועד היום, לא הובהר אם מקורה של ההתייחסות זו בטעות קונספטואלית או בחוסר אחריות.
תוצאות המהפך הזה הסתברו כהרות אסון ובאו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה.
אין בכוונתי במאמר הזה להצביע על האשמים במצב שנוצר. הנושא טופל לטוב ולרע על-ידי ועדת וינוגרד. הדברים ידועים וצרופים.
העניין שנותר על הפרק והוא בנפשנו זה נושא הלקחים והתיקונים.
כשמתרגש אירוע מכונן במתכונת המלחמה הנ"ל,כל מה שנדרש ומצופה ממקבלי ההחלטות זה לנתח את הכישלון,להפיק ממנו לקחים ולתקן את הנדרש לתקן. אמירתו של האלוף ידלין מציבה תמרור אזהרה מול הציפיות הללו.
אם האלוף באמת התכוון למה שאמר והוא באמת חושב, שלהרים כמה מטוסים באוויר ולהשמיד מבנה במדבר (על תכנונו המזהיר וביצועו המוצלח של המבצע)מחפה על ההתנהלות הכושלת של הצבא בעימות מוגבל מול ארגון קטן – יש לנו בעייה.
אם האלוף אמר את מה שאמר למטרות מוראליות, יש לנו איתו בעייה אחרת במישור אחר של הערכה - הערכת האינטליגנציה של הציבור.
ניוון מתמשך של צבא דורש תיקון עמוק ומתמשך. שום מבצע מבריק או הרואי לא מהווה תחליף לעבודת תיקון יסודית בכל הדרגים ולמעשה, בנייה מחדש של אותם היסודות שהתערערו או שהתפוררו ושנשחקו עד דק בכל הקשור למקצוע הזה, שקרוי חיילות.
על-פי הסימנים והדיווחים של יודעי דבר(חלקם יותר וחלקם פחות)נראה כי הרמטכ"ל, גבי אשכנזי מצוי בעיצומו של תהליך כזה. רא"ל אשכנזי לא ישלים את המלאכה עד תום הקדנציה שלו ויותיר אותה למחליפו. מקצועיות וערכים אינם נרכשים בשנה וגם לא בשנתיים, במיוחד כאשר מנסים להנחיל אותם לגוף בסדר גודל של צה"ל, שהורגל לפעול ולחשוב על-פי קונספט של קבלן לפרוייקטים נקודתיים ולא כגוף מערכתי הפועל תוך תזמון כל מרכיביו והיודע לבזר ולרכז עוצמה על-פי המתפתח והנדרש בשדה הקרב.
ההרתעה היא המרכיב החשוב ביותר בתפישת הביטחון. ההרתעה היא מניעה. הרתעה נוצרת כאשר היריב יודע, שאין ביכולתו להכריע את הכוח שמולו ושכוח זה יכריע את היריב עצמו בשעת מבחן.
רוב המלחמות לאורך ההיסטוריה החלו עם החלשות ההרתעה של הצד המותקף.
ההרתעה מושתתת על היכולות הצבאיות הגלויות של צבא המדינה והיכולות הסמויות שנתגלו ליריב לאחר פעילות איסופית,וכפי שיכולות אלו נתפסות בעיני היריב, כלומר, האופן בו מעריך האוייב את הכוח שלך.
תפיסת היכולת של היעד המוערך אינה משקפת בהכרח את מצבו האמיתי, אבל היא זו שמכתיבה את פעולותיו של המעריך.
המבחן האמיתי של המעריך הינו כמובן בזמן-אמת, כאשר היכולות באות לידי ביטוי ואז מתגלה המציאות וכל צד בעימות מגלה מה הוא בדיוק שווה. או שנחשף כוחך או שנחשפת ערוותך ובתום העימות ועל פי תוצאותיו נקבע רף הרתעה מעודכן.
רף כזה הוצב לנו ונמצא בשלב הנמוך של סולם ההרתעה. הביצועים שלנו במלחמה ההיא היו עלובים והמצב כיום בשטח, שהוא תולדה של מלחמה זו- אינו מזהיר. החיזבאללה התעצם, האיום האיראני גובר, בחזית הדרומית אנחנו מדשדשים ואין פתרונות מעשיים באמתחתנו מעבר לציפייה ל"הודנות" ודומיהן, כך ששום הצהרה מיליטנטית או מיניסטריאלית לא תשנה מצב זה.
במקביל אנחנו מצויים במרתון של שיקום הצבא. המשימה של גבי אשכנזי והמטה שלו מורכבת ביותר, כמו לבצע אוברול במנוע של מכונית נוסעת. המשימה הזאת תתבצע מהסיבה הפשוטה כי אין לה כל אלטרנטיבה.
* פורסם ב"הביטחון" , גיליון 25, ספטמבר-נובמבר 2008
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה