צל"ש וטר"ש

צל"ש וטר"ש

מאת: אלכס נחומסון

אהובה תומר,ליאור בוקר ויצחק מלינה זכרם לברכה,לא נקלעו לכרמל הבוער במקרה. הם הגיעו לשם מתוקף תפקידם ונשארו במקום בגלל האחריות,בגלל האומץ ובגלל כל מה שהניע ועיצב אותם כל חייהם ועל כך הם ראויים לצל"ש.

טקס הענקת הצל"שים שנערך בבנייני האומה בירושלים נועד בעיקר להעניק את המעט האפשרי. את הוכרת המדינה לאלו שחרפו את נפשם(בומבסטי אבל מדויק)כדי לנסות ולהציל אחרים.

מרבית העיטורים ניתנים ליחידים במצבים של כשל מערכות. כמות הצל"שים עומדת ביחס ישר לגודל ולהיקף הכישלון. מלחמת ששת הימים הניבה 263 עיטורים ומלחמת יום הכיפור – 546 , בתום מלחמת לבנון הראשונה הוענקו 74 עיטורים ובשנייה 135. במלחמות ה"מוצלחות" מרבית הצל"שים ניתנים על יוזמות התקפיות ודבקות במשימה ובמלחמות הכושלות על חילוץ והצלה. במלחמות הכושלות מספר הצל"שים כפול כי נדרש מהפרט אותו מאמץ עילאי והרואי שנדרש פחות כשהמערכה מתנהלת כהלכה ואין בכך חדש. השרפה בכרמל כמו כל מחדל אחר הייתה בראש ובראשונה תוצאה של כשל מערכות.

צדק המפכ"ל דודי כהן כשעמד על דעתו לקיים את הטקס במועדו. יותר מדי לשונות רעות רחשו ובחשו בנושא. גורמים ששמו עצמם שופטי-כורסא וחרצו את דינם לגבי התנהגותם של הקצינים תומר,בוקר ומלינה זכרם לברכה. "שופטים" שמתיימרים לדעת מה גרם או הניע כל אחד מהקצינים שנספו, איזה מידע היה להם בזמן אמיתי שעליו התבסס שקול דעתם.האש השתוללה והרוח שבשה תוך שניות כל הערכת מצב שניתן היה לקיים בתוך הכאוס הזה. לפתוח את הציר ולאפשר תנועה למעלה? לסגור ולהחזיר את הרכבים לאחור? מה עדיף להורות במצב הכאוטי הזה? יש למבקרי הכורסא שלנו תשובה לזה? מישהו מהם היה מתמודד אחרת עם הדילמות?דבר אחד ברור. אהובה תומר, ליאור בוקר ויצחק מלינה לא נקלעו לכרמל הבוער במקרה. הם הגיעו לשם מתוקף תפקידם ונשארו במקום בגלל האחריות,בגלל האומץ ובגלל כל מה שהניע ועיצב אותם כל חייהם ועל כך הם ראויים לצל"ש. הם ובני המשפחות שלהם. "חשוב להראות" אמרה נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש למשפחות השכולות שעתרו נגד הענקת הצל"שים,"חשוב להראות שמי שאינו בורח משדה הקרב הוא גיבור".

גם את אנשי השב"ס שפעלו בזירת השרפה אסור לשפוט.איש לא יקבע אם החלטתם שלא להוריד את הצוערים מהאוטובוס הייתה שגויה בנסיבות שנוצרו. בדיעבד כולנו חכמים.

כל זאת לא סותר את ההבנה,ההזדהות והסימפטיה למשפחות צוערי השב"ס שנספו. להם יש פרספקטיבה משלהם ואת הכאב הפרטי שלהם, מבחינתם היה מחדל(והיה מחדל) שכתוצאה ממנו אבד להם היקר מכל. הם ראויים לתשובות ולהסברים, הם חייבים לדעת כי מי שאחראי/האחראים לאסון ייתנו את הדין על רשלנותם או מחדליהם, אבל וכפי שהוסיפה בצדק רב השופטת בייניש בפנייתה למשפחות השכולות "חשבו אם אתם במלחמה הנכונה" ובכך היה יותר מרמז שיש לחפש את האשמים במקומות שבהם מיהרו לכבות את הפנס בזמן שכולם מחפשים את המטבע, באותם חדרי הישיבות ששם הוחלט על ביטול הפעלת היסעורים מבלי להותיר אלטרנטיבה, במקומות שהובטחו תקציבים למערך הכבוי ובפועל ייבשו את המערך הזה,במקומות שנהנו ממנעמי התפקיד וכיבודיו ולא דפקו על השולחן ולא חשבו להתפטר כשהיה ברור שהמערך שבאחריותם לא יספק מענה לאסון שבשער,כל אלו שרוחצים בניקיון כפיהם מהווים את הכתובת הנכונה לטר"ש ולדרישותיהם של המשפחות השכולות לקבלת צדק. קציני המחוז הצפוני הם הטובים בטרגדיה הזאת והם ראויים לצל"ש ולכל הוקרה שניתן להעניק.

התהום הפעורה בנינו לבינם

התהום הפעורה בינינו לבינם

תהום עמוקה-עמוקה [צילום: פלאש 90] אין לפלשתינים פרופ' אסא כשר שיכתיב להם קוד אתי. קוד כזה, זר לתרבותם. להם יש את "אללה הוא אכבר" שמושמע בלהט פנאטי במהלך כל רצח; ולנו, מול הקברים הפתוחים של קרבנות הטבח החייתי, יש קריאה אחרת: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" שתי הקריאות הללו הן שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו ▪ ▪ ▪ התרבות הזאת שמקיפה אותנו מצויה מעברה של תהום. תהום של פערי מוסר, פערים של ערכי אנוש. נציגיה של התרבות הזאת מגיחים תדיר מהאפלה ומנחיתים לשפל חדש את כל מה שאנו רוצים להאמין שמגדיר אנושיות. לחדור לבית פרטי באשר הוא, לשסף גרונות של הורים וילדים שישנים במיטותיהם - זהו מעשה ידיהם של יצורים שלנצח לא יהיה לנו איתם דבר משותף. "הודנות" ו"תהאדיות" - יהיו על-פי צורכי השעה. לא מעבר לזה. אם למישהו עוד לא ברור עם מי יש לנו עסק, אחרי שהגיבור הלבנוני סמיר קונטאר רוצץ באבן את ראשה של עינת הרן בת הארבע בחוף הים של נהריה; ואחרי שרויטל אוחיון עם שני ילדיה, נועם ומתן, נטבחו במיטתם שבקיבוץ מצר מידיו של סירחן הגיבור - בא הרצח של משפחת פוגל מאיתמר כדי להבהיר למסרבי ההפנמה שזה החומר האנושי שעימו אנחנו מתמודדים. אנו נתונים במלחמה מתמשכת מיום שקמה המדינה. במלחמה גם אנו קיפדנו חיים של ילדים ואזרחים חפים מפשע, אך המוות הזה היה בלתי מכוון ובלתי רצוי. כמה שדאבנו והיכינו על חטא לאחר כל מקרה ואירוע, ככה שמחה וצהלה יש אצלם כשגיבוריהם מניפים את סכיני הטבח נוטפות מדם הילדים. ולא שמעתי על פרופסור אסא כשר שלהם שיכתיב להם קוד אתי. קוד כזה זר לתרבותם. להם יש את "אללה הוא אכבר" שמושמע בלהט פנאטי במהלך כל רצח. כך קרא מוחמד עטא בזמן שפוצץ את הבואינג אל תוך מגדל התאומים הגדוש באזרחים, וזאת קריאתן של כל המפלצות-מתפוצצות באוטובוס או במסעדה או במעבר-חציה ובתוך קבוצת בנות שהלכו לחגוג את חג הפורים בתל אביב. זאת הקריאה של מבצעי הלינץ' לדורותיהם, גם כשהם יורים אחד בברכיו של השני ושוחטים איש את אחיו בתאבת דם. לנו, מול הקברים הפתוחים של קרבנות התאבה החייתית הזאת, קריאה אחרת: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל". שתי הקריאות האלה - "אללה הוא אכבר", "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל" - הן שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. הן שתי פלנטות שניצבות אחת מול השנייה משני עברי תהום. תהום תרבותית ומוסרית, תהום שלא ניתנת לגישור.

---

צדק צדק תרדוף

צדק צדק תרדוף? הצחקתם את שופטי ישראל!

שחר גרינשפן בימים טובים יותר, שלעולם לא תזכה להם עוד האחראים לעסקה: המדינה והעליון איתמר לוין לשופטת התעבורה בפתח תקוה לא הייתה למעשה ברירה אלא לאשר את עונשו המגוחך של הנהג שלא העניש בכלום את מי שהותיר את הנערה שחר גרינשפן משותקת ונטל ממנה למעשה את חייה לרשימה המלאה המקרה של שחר גרינשפן בת ה-12, שנדרסה על-ידי שיכור שסטה למדרכה ו"פיצפץ" את ראשה של הילדה, היווה שיא מרושע חדש של מערכת משפט השבויה באידיאולוגיה שיפוטית דרקונית אחותה של שחר: "שחר לא צד בתביעה הזאת. התביעה התנהלה בין מרק פטריק למדינת ישראל, שהאינטרסים שלה הם קודם כל לחסוך כסף, לחסוך זמן" > "מערכת המשפט: שחר גרינשפן היא לא יותר ממס' זהות" ▪ ▪ ▪ תגיות: כבוד האדם וחירותו אם היה לנו לאן ללכת לשנה-שנתיים, צריך היה לעזוב את המדינה ובפרק הזמן הזה להרוס ולבנות מחדש כמה מערכות מרכזיות. אחת מהן היא מערכת המשפט. כתבתי לא מעט בטור שלי באתר זה על העוולות שנגרמות מהכרעות הדין ההזויות שמושתות על עברייני תנועה אלימים/מסוממים/שתויים/ברחנים (כל אחד בנפרד או כולם יחד), עוולות כלפי הקרבנות והציבור כולו, עוולות שמקורן בקונספציה שיפוטית עאלק-הומאנית/ליברלית, שתוצאותיה הפוכות מיומרתה – להיטיב עם האנושות. בכל פעם שנדרשתי לעסוק בנושא, היה זה כתוצאה משבירת שיא חדש של פסיקה צינית/אטומה ו/או מרושעת. נהג משאית בריון שרצח משפחה, שתיין מסומם שדרס למוות רוכב אופניים ונס על נפשו העלובה, עבריינים חסרי-מצפון שדרסו שתי נשים, האחת למוות והשנייה לגורל של נכות וכאב מתמשך ונמלטו מזירת הפשע, ועוד אירועים אכזריים שיצורים חסרי צלם-אנוש גרמו להם וחמקו מעונשם. בכל המקרים נרקמו עסקות טיעון מפוקפקות או נגזרו עונשים מגוחכים, או שהתקבלו ערעורים שהפכו גזרי דין סבירים לבדיחה עצובה. המקרה של שחר גרינשפן בת ה-12, שנדרסה על-ידי שיכור שסטה למדרכה ו"פיצפץ" את ראשה של הילדה, היווה שיא מרושע חדש של מערכת משפט השבויה באידיאולוגיה שיפוטית דרקונית. יושבת לה שופטת תעבורה, הגברת טל אוסטפלד-נאוי, מקשיבה בקשב רב (כך אני רוצה להאמין) לפרטי המקרה המצמרר וידה אינה רועדת כשהיא חותמת על הכרעת הדין שכולל שלושה אלמנטים: עבודות שירות, פסילת רישיון למספר שנים ואלף שקל קנס (!!!). מספרים לי שכבולות ידיה של השופטת לעסקת טיעון שגובשה על-ידי המדינה ושבית המשפט העליון מצווה על ההיסטנציות שתחתיו לקבל את העסקות האלו כלשונן. על כך אני יכול לומר משהו צלול וברור (שיסלח לי אלוהים על גסות הרוח הנקודתית): זה מעניין את האיבר שמשמש לנו בדרך כלל לישיבה! מבחינתי (כאזרח), העליון, הפרקליטות וכבוד השופטים בכל הרמות והתחומים, כולם-כולם מייצגים את מערכת המשפט הישראלית. מבחינתי (כאזרח), המערכת הזאת צריכה לתת לי שירות הוגן, הגון, צודק, מידתי, ולספק לי באמצעותו את הביטחון והצדק שהמדינה אמורה להעניק לאזרחיה שומרי החוק. ואם המערכת הזאת כשלה והתוצרים שלה מערערים את ביטחוני, מחסלים כל מרכיב של הרתעה מלבצע פשע, מתעללים נפשית בקרבנות הפשע ומנמקים את מחדליהם בפרוצדורות ובפילוסופיות פלצניות לגבי איזשהם ערכים אולטרה-הומאניים של זכויותיזם רדיקלי שכולו (לדעתם) נחלת העבריין – אז שיחזירו לי (כאזרח) את המפתחות (אני משלם להם משכורת) ויילכו לגדל כבשים. המצב הזה, שמערכת המשפט מתנהלת בתוך עצמה, תוך התעלמות מוחלטת מהאינטרס הציבורי – חייב להיפסק.

"מערכת המשפט: שחר גרינשפן היא לא יותר ממס' זהות" כותבת על כך מכתב יעל גרינשפן, אחותה של שחר, בדם ליבה: ▪ ▪ ▪ "אני מחפשת את המילים המתאימות לתאר את הכאב שלי כרגע, ופשוט לא מוצאת. שום דבר לא מספיק כדי לתאר את הכעס שאני חשה, ואת האכזבה, העלבון והעצב הזה... מרק פטריק פגע באחותי ובחברה שלה. חברתה נפגעה באורח קל, ושחר נפגעה באורח אנוש. היא התנדנדה שבוע בין החיים למוות, הייתה שרויה בקומה במשך חודש וחצי... כבר שנה ושלושה חודשים שאני מחכה שאחותי הקטנה, שהייתה ימים ספורים לפני חגיגות בת המצווה שלה, שאת יום הולדתה חגגנו לה כשהיא שוכבת בטיפול נמרץ, מונשמת, תקום על הרגליים, ותצחק ותרקוד... היום, ה-6.3.11, התקיים דיון בבית המשפט לתעבורה בפ"ת, דיון בו תובעת המדינה את מרק פטריק. הדיון שהיה אמור להתקיים בשעה 10:00 הוקדם ספונטאנית לשעה 09:00 לערך וכשאני ומשפחתי הגענו בשעה 09:30 הדיון כבר הסתיים. אף אחד לא הודיע לנו דבר. כאשר ביקשנו לעיין בפרוטוקול, נשלחנו למזכירות וטורטרנו מהמזכירות לשופטת ובחזרה במשך כמעט שעתיים. לבסוף, כאשר הפרוטוקול היה בידי, חשכו עיניי. נחתמה עסקת טיעון בה נאמר שמרק פטריק, אותו אדם שנהג שיכור, עלה על מדרכה ופגע בילדה בת 12 שחיכתה שהאור ברמזור יתחלף לירוק, קיבל קנס על סך אלף שקלים, עבודות שרות בהיקף של 600 שעות, רשיונו נשלל ל-6 שנים והוא קיבל מאסר על תנאי... האדם שלקח מאחותי את החיים, שהרס משפחה שלמה, הולך לחיות את חייו כאילו דבר לא קרה. הזדעזעתי לקרוא את הפרוטוקול, בו נאמר שתוצאות התאונה היו "די קשות" ונאמרו שם שקרים בנוסח "ניסה לבקר בבית החולים אך גורש משם", מה שלא היה ולא נברא... מרק פטריק לקח לשחר את החיים. מרק פטריק נהג בשבת אחרי הצהריים, בעודו שיכור, עלה על אי תנועה, וריסק לה את הראש. אני רוצה לצרוח בקולי קולות, ואין מי ששומע. לאף אחד במדינה הזאת לא אכפת מצדק ומהגיון בריא. אכפת להם שהוא "הודה וחסך זמן שיפוטי יקר", על-פי הפרוטוקול. לא אכפת להם שכבר שנה ושלושה חודשים מהחיים של אחותי אבדו. הזמן הזה לא נחשב בעיניהם... הלב שלי שבור, וכואב, ואני מרגישה כאילו לקחו את הלב השבור שלי היום ודרכו עליו. לא עברנו מספיק עדיין. לא מספיק שאבא שלי נאלץ לסחוב את אחותי כי המדינה לא מאשרת לנו לבנות מעלית בבית, או שעשרות אלפי שקלים יוצאים מכיסם של הורי על-מנת לשלם על הטיפולים של שחר. לא מספיק שנאלצנו לשמוע רופאים מספרים לנו שאחותי הקטנה, למעשה כבר מתה... שחר לא צד בתביעה הזאת. היא מעולם לא הייתה. התביעה התנהלה בין מרק פטריק למדינת ישראל, שהאינטרסים שלה הם קודם כל לחסוך כסף, לחסוך זמן. למי אכפת שדורכים על בני אדם בדרך... שחר היא קודם כל ומעל הכל-בן אדם. מבחינת בית המשפט, היא לא יותר ממספר זהות. המערכת לא תבוא ותסתכל לה בעיניים, כי לא אכפת לה. בתי המשפט, הפרקליטות – מנסים לסמן כמה שיותר וי על דברים, לא למצות את הצדק... אנחנו לא צד במשפט. אבל אני לא יכולה לשתוק, אני לא יכולה לתת לזה לעבור ולהתעלם ולהמשיך הלאה, אז אני מבקשת, תפיצו את זה. אני רוצה שכמה שיותר אנשים ידעו מה קרה לשחר". אז גם אני לא יכול לשתוק ומה שנותר לי לעשות, זה למקסם את זעקתם של שחר, יעל ומשפחתן בתפוצה רחבה ככל הניתן עד שתנפץ הזעקה הזאת את חומות האטימות של מערכת המשפט, ותהיה זו תרומתי הצנועה לחברה שנפגעת על-ידי אלו שאמורים להגן עליה.

---