מרקוס קלנברג מרגל ובוגד כסימפטום של חברה חולה

* מרקוס קלינברג,מרגל ובוגד כסימפטום של חברה חולה
ארצות הברית שמהווה עבורנו דוגמא ומודל בתחומים רבים דנה את ג'ונתן פולרד למאסר עולם ללא אפשרות לערער או לקצוב את עונשו. כך מתייחסים האמריקאים למרגלים.

מאת: אלכס נחומסון

חורבן מתחיל בסדק. כשהילד ההולנדי דחף את אצבעו לחור הדולף שבסכר הוא מנע חורבן, הפך לגיבור לאומי ובזכותו העולם נהנה מגבינות מובחרות ומקהילה חרוצה וסימפטית.
לנו אין ילד הולנדי ויש הרבה "ילדים" ישראלים שסודקים את הקיר ושואבים לגיטימציה מתקשורת כפולת מוסר וצינית,ציבור רוטן ופסיבי ובתי משפט צדקניים שמשיטים הכרעות דין מגוחכות אפילו ביחס לפסקי הדין שלהם עצמם והרבה הרבה חמלה לפושע.
הכל שפיט אבל שפיט רע.
השפיטה קובעת נורמות. גזרי הדין משדרים מסר. ואת התוצאה אנחנו מקבלים בקשת רחבה של תחומים. בכבישים, בביטחון האישי, בחינוך ובהתייחסות של האזרח למדינה.

כך גם בפרשת מרכוס אברהם קלינברג.

למי שלא זוכר קלינברג גויס לעבוד במכון הביולוגי בנס ציונה בשנת 1957 לאחר שהגיע לארץ כאיש מח"ל עם קום המדינה ושרת בצה"ל בדרגת סא"ל בחיל הרפואה.
קלינברג,נצר למשפחת אדמו"רים נולד בפולין,בעיר וורשה שם החל לימודי רפואה שנקטעו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מפולין ברח לברה"מ כשהוא מותיר מאחור את משפחתו שנספתה בשואה.
קלינברג סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת מינסק והתגייס לשרות בצבא האדום.
במכון הביולוגי היה מנהל המחלקה לאפידמיולוגיה והתקדם לתפקיד סגן מנהל מדעי של המכון.
במהלך שנות עבודתו החלו להגיע למערכת הביטחון ידיעות המחשידות את קלינברג בריגול לטובת ברה"מ.
בשלבי החקירה הראשונים עבר קלינברג סדרה של תחקורים שלא ביססו את החשדות נגדו וקלינברג המשיך בשגרת עבודתו ומעשיו האחרים.
בשנת 1983,המידע שהצטבר אודותיו היה מוצק דיו והוחלט על מעצרו.

על פי פרסומי עיתונות,המעצר נעשה בהטעיה כשנאמר לקלינברג כי עליו לצאת לשליחות חשאית לסינגפור ולאחר שארז חפצים ונפרד ממשפחתו – נעצר והועלם לפרק זמן ארוך.
במהלך מעצרו,נשבר בחקירה והודה כי במשך כעשרים שנה העביר לסובייטים כמות עצומה של מידע על הנעשה במכון בתחומים הכימיים והביולוגיים. למעשה דווח קלינברג על כל הפעילות המשמעותית ותוצאותיה לרוסים.
משפטו של קלינברג נערך בדלתיים סגורות. קלינברג נידון ל 20 שנות מאסר ורק בתום עשר השנים הראשונות למאסרו החלו לדלוף פרטים על הפרשה לעיתונות ומשלב זה הצליחו עורכי דינו של קלינברג,מיכאל ספרד ואביגדור פלדמן ליצור לו תדמית של קורבן,חולה סופני הנוטה למות שנרדף ע"י מערכת נקמנית המתעללת במרשם מעבר לכל פרופורציה לחטאו.
כתוצאה מכך, נסחפה התקשורת וציבור שמגדיר את עצמו כהומני ונאור ליצירת דעת קהל אוהדת(אומנם קהל מוגדר בעל אוריינטציה ברורה), למרגל הגוסס והמעונה.

וכמו תמיד העובדות לא מעניינות את הצדיקים. קביעתם של נציגי התביעה ומערכת הביטחון כי המרגל קלינברג עדיין מסוכן ואין להפחית מהאבטחה סביבו וכי הצהיר לא פעם באזני חוקריו וסוהריו שהוא "חי בשביל הרגע שאשתחרר על מנת לנקום במדינה",לא הרשימה במיוחד את בית המשפט המחוזי בבאר שבע בראשות הנשיא אפרים לורון שהחליט להקל בתנאי מעצר הבית של קלינברג ואפשר לו 4 שעות ללא אבטחה וקבלת אורחים ללא פקוח.
כשפרקליטות המדינה ערערה לעליון נכמרו רחמיו של מעוז הצדק שהתפייט בהחלטתו לדחות את הערער "אכן את החוב צריך האסיר לפרוע,אך בשל חולניות מתמדת הופך חוב זה לכבד במיוחד". הלב היהודי נשבר.

קלינברג לא אכזב את תומכיו. ראשית מעולם לא הביע חרטה על מעשיו אלה רק על כך שנשבר בחקירה והודה. בכתבה של רינו צרור בערוץ 2,מראיין צרור הנפעם את קלינברג "הגוסס" בדירתו שפריז כשהאחרון נוזף ומצטעק ומפגין שחצנות ללא גבולות בתארו את מעשיו ובמיוחד איך שיטה בשב"כ ובמלמ"ב ולא גילה להם מעשי בגידה של אחרים. שפעת האנרגיה שפורצת מקלינברג כמשתקף בכתבה של צרור,אינה מאפיינת זקנים שנוטים למות ושמה ללעג את שקול הדעת של השופטים שפסקו בעינינו.

קלינברג מזכיר את הבדיחה על הפולנייה – חולה,חולה,גוססת,אלמנה. אלה שהבדיחה הזאת היא על חשבוננו.

אורי הייטנר כותב בטורו שבפורטל לשוויון זכויות ולצדק חברתי,כשהוא מייצר כללי מוסר חדשים: "על כל פשע – כולל הפשעים הנוראים ביותר,כמו רצח,אונס,בגידה,יש התיישנות. אם לא בחוק הרי במציאות הפרקטית(?)אין כמעט אסיר עולם שאין קוצבים את תקופת מאסרו. אין כל טעם להשאיר בכלא אדם זקן וחולה,שאינו יכול להזיק לאיש(כך במקור),לא הייתה כל הצדקה להתעקשות השב"כ ומשרד הביטחון להשאיר בכלא את המרגל מרכוס קלינברג חרף גילו המופלג ומצב בריאותו הרעוע". כתב ונשאר בחיים.
הייטנר מתעלם לחלוטין בקביעתו הנחרצת לגבי ההתיישנות ו"המציאות הפרקטית" מעשרות הפעמים בהם הופעל הכסא החשמלי בארה"ב וחבל התליה בבריטניה על פשעים שונים שכנראה חרגו מעיקרון ההתיישנות והמציאות הוירטואלית שלו כמו גם עשרות הפושעים שמאסר העולם שנגזר עליהם,מוצה עד תום ועד תומם של המורשעים.מצבו הבריאותי של הפושע לא כל כך הטריד את מערכת המשפט במעוזי הדמוקרטיה המערבית.

יוסי מלמן בראיון ארוך שקיים עם קלינברג בפריס ב 12/5/06 נתן במה ציבורית למרגל: "אני לא בוגד, מצהיר קלינברג באזניו ,"אין לי צביטות בלב ומרגיש כישראלי במאה אחוזים". קלינברג אינו שבע רצון מהעונש שהוטל עליו:"כן.אני מודה שמגיע לי עונש,אבל לא כל כך כבד. אולי 12 שנים,אולי 15,אבל לא עשרים". ויש לו גם טענות לר' מלמ"ב יחיאל חורב שעשה הכל כדי למנוע את שחרורו המוקדם אך כידוע לא לגמרי הצליח.
בגלל חורב,מתבכיין קלינברג,התרוששתי כדי לממן את האבטחה סביבי.
העובדה שבגידתו של קלינברג באה לידי ביטוי בהעברת סודות מדינה לרוסים בתקופה שתמכו והזינו בגלוי את אויביה של ישראל – נעלמה מאוזנו ועטו של הכתב.
"הוא מרותק למיטתו בדירתו הקטנה,עם חשש לדלקת ראות" מקונן מלמן.

והנה התבשרנו בסיום הכתבה כי עורך דינו,מיכאל ספרד– כתב מחזה על גיבור התרבות קלינברג,ספרד חרבש משהו על "שאלות של נאמנות ובגידה ופטריוטיזם וניסיון לבדוק מהי חובתו של הפרט למדינה,מה גבולותיו המוסריים של המדען". רק נפיחה חסרה בסיומה של ההצהרה הזאת.

ואנחנו כחברה מביטים ועיננו כלות אך השיתוק שאחז ברוב הדומם אינו מאפשר כמעט תגובה נגדית.
מעטים מצאו לנכון להכניס אצבעות לחורים שבסכר.

כותב שלמה אנגל במדור "דעות" של :Ynet
תחת הכותרת "על ארבע חטאי השמאל" – על הרחמנות והאמפטיה שנתפסות כרלוונטיות רק מול האויב או כל פועל בטימבקו:
"...חטאים אלו מופיעים למרבה הפלא אצל אותם יהודים תמימים וטובים, המאכלסים את מחנה השמאל המאמין בשוויון וקידמה, בשילטון החוק ובדמוקרטיה,ערכים נשגבים אלו נרמסים ברגל גסה דווקא מבית ומיושמים במלוא הנדיבות כלפי אויבים מושבעים" ואני מבקש להוסיף ושמיושמים על כל מי שפוגע בביטחון המדינה.

יוסי מלמן ואיתן הבר כתבו על קלינברג בספרם "המרגלים":

"... מעטים היו כמותו בתולדות מעשי הריגול בהיסטוריה המודרנית.
מכל הבחינות,הצלחתו של קלינברג היא מן ההישגים הגדולים ביותר של
שרותי המודיעין של ברית המועצות והכישלון הגדול ביותר של שירות
הביטחון הכללי של ישראל. לא היו כמותו."

ארצות הברית שמהווה עבורנו דוגמא ומודל בתחומים רבים דנה את ג'ונתן פולרד למאסר עולם ללא אפשרות לערער או לקצוב את עונשו. כך מתייחסים האמריקאים למרגלים.לשלושה נשיאים מכהנים נגשנו/ביקשנו/ת'חננו וכולם אמרו לנו לא. אם נבדוק את המקרה של פולרד ונשווה אותו לפרשת קלינברג נמצא כי פולרד לא גרם כל נזק שהו למדינתו ואולי בעקיפין אפילו הביא להם תועלת. המידע שהעביר סייע לידידה של ארצות הברית ולא חשף כל יכולת סודית אמריקאית. הציבור האמריקאי דורש מאזרחיו נאמנות ושמירה על החוק ובזה אין אצלם פשרות. הציבור האמריקני מתייחס בכבוד לעצמו ולמדינתו. כך נוהגת חברה בריאה. ואילו אנחנו מתייחסים לבוגדים שגרמו לנזק בלתי הפיך לביטחון המדינה בסלחנות סמרטוטית נלעגת. מי שלא מכבד את עצמו אחרים לא יכבדו אותו.

20 שנה נגזרו על קלינברג,מרגל ובוגד שפגע קשות במדינה שלו. את השנים האחרונות עשה בביתו כאדם חופשי במגבלות קלות. 20 שנה נגזרו בזמנו על האופנובנק רוני לייבוביץ',רובין הוד של הבנקים שבסכומו של עניין לא פגע באיש. קלינברג מול לייבוביץ'.אלו הן הפרופורציות של שופטי ישראל.

משהו השתבש בחברה שלנו.הסכר דולף וסדקיו מתרחבים. ואם לא נתעשת ונמצא דרך להשתלט על הכאוס שמונע מכוח הצביעות,הציניות, האגואיזם והרצון להצטייר בקרב "העולם הנאור" כיותר צדיקים מהאפיפיור - נעלם מהמפה המצולקת של המזרח התיכון.

* פרסם ב"הביטחון" גיליון 21 ינואר-פברואר 2008