* האם הכלכלה תנצח בעימות שבינינו לפלשתינאים?
אלכס נחומסון
אני עומד מול 15 עזתים. לכל אחד מהם תמ"ק עוזי ביד ושתי מחסניות מלאות בכדורים. תוך מספר דקות מתחיל הירי. אנו יורים לעבר מטרות קרטון, שצמודות לחומת מפגע במטווח מאולתר סמוך למחסום ארז. עזתי אחד מרים את היד. אני ניגש אליו ומתפעל תקלה בנשקו והוא ממשיך בירי.נשמע הזוי אבל זו הייתה המציאות ב-1987. עשרים שנה חלפו ומחזה כזה אינו נדבק למציאות, שמוכרת לנו היום.
באותן השנים שמשתי כקב"ט מחוזי באגף המכס והמע"מ. תחנת המכס של עזה שכנה במרכז העיר, נוהלה על-ידי קומץ עובדים ישראלים. שאר העובדים נמנו על תושבי המקום, ביניהם נמצאו מנהלי חשבונות, יועצי מס, חוקרים ופקידים.
התחנה שרתה את תושבי עזה, גבתה מסים לקופת המדינה ובסופו של דבר, הכספים הועברו לרשות הפלשתינאית.
פעמיים בחודש נסעתי לעזה כדי לערוך ביקורות במקום, לקיים תרגילי חירום שונים ולאמן בירי את עובדי התחנה. כל הפעילות הזאת נועדה לאבטח את צוות העובדים מפני פעילות חבלנית עויינת (פח"ע) ולאפשר את הפעילות התקינה של תחנת המכס, אי קטן ומאובטח בעיר עויינת הנשלטת בידי צה"ל.
אימוני הירי נועדו לשמור על כשרות כיתת הכוננות המקומית, שכללה את מרבית עובדי התחנה ערבים כיהודים. אנו נתנו אמון בעובדים המקומיים והם לא הפרו אותו מעולם.
הימים הם ימי שלטונם הבלתי-מעורער של עראפת והפת"ח, שהתנהל בשלט רחוק מטוניס. בעזה של שנות השמונים היה מצבם של תושבי המקום סביר, טוב לאין ערוך ממצבם כיום.הממשל סיפק תעסוקה, המסחר בעיר התקיים באופן סדיר להוציא שביתות מחאה מעטות, מוצרי יסוד לא חסרו ושתוף הפעולה עם אונרר"א התנהל ביעילות.יחד עם זאת, פעילות הפח"ע בעזה רחשה מתחת לפני השטח ובאה לידי ביטוי באירועי ירי ספוראדיים, בידויי בקבוקי תבערה (בקת"בים) על רכבים ומבנים של הממשל הישראלי ובידויי אבנים של השבאב המקומי, שטופלו בדרך-כלל באמצעות תפישת הנערים,הבאתם לביתם והטלת קנס כזה או אחר על אבי המשפחה, שהגיב בסטירה מצלצלת על לחיו של הבן הסורר.
למרכז עזה ניתן היה להגיע בדרך המלך, ממחסום ארז דרומה או באיגוף עמוק מערבה ומשם לחתוך דרך מחנה הפליטים ג'באליה עד למרכז העיר. קודמי בתפקיד,דני ש., ביצע הצגת תכלית,בזמן שערכנו חפיפה כבר בנסיעתנו המשותפת הראשונה לתחנת עזה וניווט את הסוברו הממשלתית החבוטה בדרך העוקפת.
"החברה המקומיים לא מצפים שנגיח מהים ונחצה להם את המחנה בדרך הראשית. גורם ההפתעה מונע מהם להגיב על גיחה כזאת ועד שיבינו כי מדובר ברכב ישראלי, אנחנו כבר נאכל פלאפל בתחנה", אמר דני וכך היה.
מאז הקפדתי על הנוהל שדני הוריש לי וחוץ מפעם אחת שחטפתי רסיסי בלוק, שהושלך (או נפל) מאיזו מרפסת, הצלחתי להיכנס ולצאת בשלום וגם לאכול פלאפל מצרי משובח עם ירקות חתוכים לפלחים גדולים, חמוצים וחומוס שכמוהו אין בנמצא בתחום הקו הירוק (המעדנים האלה היו פק"ל, שרכז והתקין בחור בשם עלי, עובד מקומי בתפקיד אב הבית ומארח -כמיטב המסורת העזתית(.
כך התנהלה השגרה עד שבתחילת דצמבר 1987 התנגש נהג משאית ישראלי בשתי מוניות עזתיות וכתוצאה מכך נהרגו ארבעה פועלים תושבי ג'באליה והאינתיפאדה הראשונה יצאה לדרך.
מיום זה ועד לחתימה על הסכמי אוסלו ב-1993, החלה תקופה חדשה, בשגרת התחנה, מורכבת ולא קלה. אירועי הפח"ע הסביבתיים והתנועה בצירי הגישה הפכו את חיי היום-יום במקום למסוכנים ופתרונות האבטחה, שצריך היה לייצר, הכבידו וסרבלו את הפעילות השוטפת במקום. יחד עם זאת, העובדים המקומיים הקפידו להגיע לעבודה והמשיכו לפעול בהתמדה ובנאמנות.
כשנחתמו הסכמי אוסלו והוקמה הרשות הפלשתינאית, העבירה אליהם מדינת ישראל את מתקני הממשל על סדרי הפעילות שבהם. משעברה תחנת המכס לרשותם של הפלשתינאים, כבר לא שמשתי בתפקידי זה, אך עודכנתי על טקס קצר, שנערך במקום ושבמהלכו התקיימה פרידה נרגשת מהעובדים העזתיים. פרק נוסף תם במערכת היחסים הסבוכה והסוערת בין ישראל לפלשתינאים.
השנים נקפו וביום 25 לינואר 2006. נערכו ברשות הפלשתינאית בחירות למועצה המחוקקת, שהיא בית הנבחרים האחראי על חקיקת חוקי הרשות .הבחירות למועצה המחוקקת התקיימו זו הפעם השנייה לאחר 10, שנים שחלפו מן הבחירות הקודמות והסתיימו בתוצאות מדאיגות. למרות הסקרים והערכות המודיעין בישראל ובמערב, שניבאו ניצחון לרשות – ניצחה תנועת החמאס ביתרון בולט על הפת"ח.
העם הפלשתינאי (ויש אומרים כמו תמיד) ירה לעצמו ברגליים.
מכאן התפתחה דינמיקה של הסלמה ביחסים בין שלטון החמאס לישראל, כשהמאפיינים במדיניות ובהתנהלותו של החמאס הושתתו על אי-הכרה במדינת ישראל ופגיעה בסמלי ריבונותה.
מהלך ההתנתקות מרצועת עזה שהוביל אריאל שרון– לא תרם למיתון החמאס ואף ליבה את פעולות האיבה שלו ושל שלוחותיו, הג'יהאד האיסלמי וארגוני חסות אחרים. מאז אנו עדים לירי בלתי-פוסק של רקטות על שדרות וישובי הנגב המערבי המשולב בפעילות טרור כנגד הצבא והאזרחים וכמו תמיד ללא כל הבחנה ביניהם. הפיגועים במעברי הגבול בקרני, סופה וארז מהווים את שיא הציניות של השלטון החמאסי, שמנסה לקדם את מטרותיו האידיאולוגיות על חשבון רווחת החיים (והחיים) של תושבי הרצועה.
אותם ימי התום הרחוקים של סוף שנות השמונים, ששימשו מרכיב מרכזי בתפישה של הסכמי אוסלו ושייצרו אשליה, שהכלכלה תנצח, נותרו הרחק מאחור.
קונספציה שלמה עמדה מאחורי הרעיון כי ככל שמצבם הכלכלי של תושבי השטחים ייטב – כך תקטן המוטיבציה לפגע ולערער את אושיות מדינת ישראל. קונספציה זו קרסה לתוך תופת הפיגועים שקבלנו בתמורה להסכמי אוסלו ולטרור של שיגורי הרקטות וההתנקשויות הרצחניות במעברי הגבול.
החזון האופטימי של שיתוף פעולה כלכלי שיביא נורמליזציה ביחסים – מתפוגג.
ושוב אני מוצא את עצמי בעמדה של קטו הזקן, חוזר על המנטרה השחוקה, שאינה מתערערת כי רק העוצמה הצבאית הבלתי-מתפשרת שלנו, על מחירה היקר והכואב, תאפשר לנו לקיים מדינה עצמאית וריבונית במזרח התיכון ולכך למרבה הצער - אין אלטרנטיבה.
* פורסם ב"הביטחון", גיליון 23, מאי-יוני 2008
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה