המוסר,החוק ומכתב ההחרמות

משום מה,השמאל הישראלי על מרכיביו השונים דוחף את ישראל לוויתורים והצהרת כוונות עוד לפני שהמשא והמתן הסתיים ובעצם נמצא בשלביו הראשונים. זו גישה תמוהה בלשון המעטה ועל רקע זה צריך גם לראות את נושא כתב החרמות של אנשי הרוח שמצוי כעת בכותרות.

הוויכוח הציבורי על מעמדה של איו"ש סוטה לפעמים מהתוואי העובדתי וגולש לתחומים אמוציונאליים , אמוציות שנובעות מהפער בין הרצוי למצוי של כל הצדדים המעורבים. מושגים מעורפלים מתחום החוק
ופרשנויותיו השונות, אימוץ סלקטיבי של פילוסופיות והגדרות מאולצות של מושגים כמו צדק ומוסר הופכות את הסוגיה הישראלית-ערבית לזירה תוססת שערפל מהלומות תמידי נסוך עליה. נוסיף לכך את האינטרסים של הנפשות הפועלות שגזורות מאג'נדות שונות ונקבל תערובת נפיצה שאינה מתגבשת לאיזשהו תוצר שניתן לחיות איתו .אז מה שייך למי,למה וממתי ומה זה משנה.
מחרימי אריאל מבססים את טיעוניהם על שלושה היבטים,החוקי ,המוסרי והמעשי.
עיקרי החרם נובעים לטעמם מקיומה הלא חוקי של אריאל,מהעוול שנגרם לתושבים הערביים מעצם היותם תחת שלטון זר(להם)והמשמעויות השליליות של שליטה על "עם זר".
כדי לגבש ראיה מציאותית על הנושא צריך להיצמד ככל הניתן לעובדות,על מגבלותיהן הרשומוניות וזאת במצב שכל אחד נצמד בקנאות לפרשנות המתאימה לאג'נדה שלו.


מעט היסטוריה

המעמד החוקי של מרחב שליטת מדינת ישראל התהווה בחמישה צמתים עיקריים.הצומת הראשונה – המנדט שקבלה בריטניה על ארץ ישראל שמשמעותו אפוטוסטרופות זמנית עד להקמת מדינה יהודית.
בתחילת המאה העשרים נחלק המזרח התיכון בין ישויות שהפכו למדינות או "ממלכות" על ידי המעצמות ההסכמה – בריטניה,האימפריה העותמנית,איטליה,יפן וצרפת. כך נוצרו לבנון,סוריה,עירק והממלכה האשמית בירדן. ארץ ישראל נותרה תחת מנדט בריטי ובשליטתה.
בריטניה קבלה את המנדט על ארץ ישראל מתוקף הסכמים שנחתמו בתום מלחמת העולם הראשונה בין המנצחים למובסים.בבסיס המנדט נקבע כי אותה ישות מנדטורית תקרא פלשתינה,הצהרת בלפור תאומץ כלשונה" אשר תוכר מעתה והילך כביתו הלאומי של העם היהודי"(בהתאמה להצהרת בלפור)וזאת תוך הבטחה לשמירת "הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ ישראל,בלי הפליה בן גזע לגזע ובין דת לדת"(סעיף 2 בכתב המנדט).
הצהרת בלפור אפוא שניתנה ב 2.11.1917 שעיקרה מתן בית לאומי ליהודים בארץ ישראל היוותה את בסיסו של המנדט הבריטי ולפיכך משמעותו של המנדט שארץ ישראל מיועדת למדינה יהודית ועל מחזיק המנדט להנחות ולחנוך את הנהגת היהודים לקראת עצמאותם וכן לנקוט בכל הצעדים הנדרשים – הכלכליים והפוליטיים להגשמת היעוד הזה. הצהרת בלפור אם כך הפכה מהמלצה למסמך מחייב במשפט הבינלאומי.

הבריטים ניסו לתמרן בין המטלה שנקבעה עבורם ולבין המציאות הלאומנית בשטח.תמרון שהוליד את "הספר הלבן" שהמיר את יעד המנדט ממדינה יהודית ל"מרכז תרבותי או רוחני של העם היהודי",והמרה זו היוותה את הצומת השנייה.

כשהוכרזה מדינת ישראל ב 14 למאי 1948 והסתיים המנדט הבריטי עברו סמכויות השלטון ישירות ובאופן חוקי מהאפוטרופוס לממשלת ישראל.וכך הקמתה של מדינת ישראל היוותה את הצומת השלישית.

מלחמת העצמאות יצרה מצב חדש בשטח שעוגן בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ברודוס,על פי הסכמים אלו הפך קו הפסקת האש לגבול זמני-דה פקטו וסיפח לממלכת ירדן חלקים מה"הגדה המערבית" ומזרח ירושלים. מלחמת ששת הימים,היוותה את הצומת הרביעית ובסיומה חנו כוחות צה"ל לאורך נהר הירדן.
כנשאל שר הביטחון דאז משה דיין מה הלאה,השיב "אני מחכה לטלפון מהמלך חוסיין".

לאמירה זו יוחסו את כל תכונות השחצנות וקוצר הראות שבהם הואשם דיין (ולפעמים בצדק),למרות שבראיה היסטורית קפלה בתוכה האמירה את ההפך הגמור. המסר שדיין העביר היה פרגמאטי,ישיר וגם הווה והצהרת כוונות.
מה שבעצם אמר דיין בסגנונו החיילי-לקוני – נגמרה המלחמה וכעת נשב ונדבר ויש על מה לדבר.
המלך חוסיין שעוד לא התאושש מהמהלומה שבעוונותיו נחתה עליו דחה את הפניה על הסף ומכאן החלה הדינאמיקה של ההתיישבות ביהודה ושומרון.

הסכמי אוסלו שקרסו,היוו את הצומת החמישית להתגבשות מעמדם החוקי של השטחים בכך שישראל הסכימה להקמת "הרשות הפלסטינית"(ובכך לראשונה בהיסטוריה לאפשר לפלסטינים ריבונות והכרה עצמית)ולחלוקת איו"ש לשלושה אזורי שליטה A,B,C שקבעו דה-פקטו את המעמד של איו"ש כשטח דו-ריבוני.ההסכמים אמנם קרסו עם פרוץ האינטפדה בשנת 2000 אך מעמדם של איו"ש ואזח"ע נותר בעינו.
זו התמונה העובדתית-היסטורית שממנה יגזרו שאר ההיבטים המשפטיים והמדיניים.

ההיבט החוקי

קיימות שתי פרשנויות למעמד החוקי של ישראל באיו"ש:
הפרשנות של שופט העליון שמעון אגרנט,פרופ' יוג'ין רוסטוב יועצם המשפטי של הנשיאים קנדי וג'ונסון,הפרופ' למשפטים טליה איינהורן והפרפ' למשפטים אליאב שוחטמן- פרשנותם למצבה המשפטי של ישראל באיו"ש רואה בישראל כ"בעלת זכות" עיקרית" לריבונות באיו"ש ולכן שליטתה באיו"ש חוקית.
מנגד קיימת פרשנות אחרת שרואה בישראל כמחזיקה בשטחים אלו "מכוח תפיסה לוחמתית" ואינה רשאית להחיל את ריבונותה על השטח שנכבש.פרשנות זו רואה בשטחי איו"ש כאילו חלה עליהם ריבונות פלסטינית "רדומה" שתתממש רק עם כינון מדינה פלסטינית עצמאית.ממשלות ישראל מאז 1967 מסתייגות מפרשנות זו.

ראוי להזכיר בהקשר זה שלושה דגשים חשובים:

• נכונותה של ישראל בתום מלחמת ששת הימים לשאת ולתת על גורל השטחים כפי שציינתי לגבי אמירתו של דיין דלעיל.
• ממשל הצבאי שהנהיגה מצרים ברצועת עזה עד למלחמת ששת הימים וזאת מאחר שלא ראתה בעזה חלק משטחה וויתרה על עזה סופית בחוזה השלום שחתמה עם ישראל.
• הכרזתו של המלך חוסיין בשנת 1988 על ניתוק "הגדה המערבית" ממלכתו.
פעולות והצהרות אלו מעידות על מעמדם הקשה להגדרה משפטית,הייחודי והמיוחד של "השטחים".

לסיכום – מעמדם המשפטי,האובייקטיבי, של שטחי איו"ש ועזה שנוי במחלוקת ואין זה ברור לאיזו מדינה יש זכות לריבונות עליהם.
אני מדגיש כי התייחסתי לזכויות משפטיות בלבד ולא להיסטוריות והאידיאולוגיות שלגביהם עמדתה של הציונות(אליה רובנו משתייכים ואיתה מזדהים) ברורה ונחרצת.

ההיבט המוסרי

כל זמן שאין הסכמה על ההיבט החוקי, ההיבט המוסרי אינו רלוונטי אלא אם כן השלטון מבצע פעילות לא מוסרית בהקשר לאוכלוסיה המקומית. כל פעולות הצבא והשיטור בקרב אוכלוסיה זו(מלבד חריגים המטופלים משפטית או משמעתית),החל מחיפושים בבתים,ברכבים ובכליהם של התושבים,מחסומי הדרכים וכלה בגדר ההפרדה ופעולות סיכול נובעות מהטרור שמופנה נגד תושבי ישראל מגורמי פח"ע המוטמעים באוכלוסיה זו. הטרור סיכל את כוונת ממשלות ישראל לשלב את התושבים הפלסטינים במשק העבודה הישראלי וייצר את המציאות הביטחונית ששרויה בשטח.
אין בפעולות אלו של מערכת הביטחון כל שיקול אחר מלבד סיכול הטרור. השאלות שמלבני המוסר צריכים לשאול הם רבות. במה שונה ההיבט המוסרי של השליטה הירדנית בשטחים לעומת זו הישראלית? למי יש זכויות על השטח באיו"ש,לאמירות שהוקמה ב 1921 בשטח שבחלקו המזרחי של הירדן,אמירות שהפכה ל"ממלכה האשמית של עבר הירדן" וכבשה גם את חלקו המערבי,החלק שהיה מיועד על פי החלטת וועידת קהיר והצהרת בלפור "לשמש חלק מהבית הלאומי לעם היהודי"? האם מדובר באקט מוסרי? והאם הכיבוש החוזר של שטחים אלו ב 1967 על ידי ישראל הוא תיקון של עוולה משפטית והיסטורית ולכן גם מוסרית? או שאולי המוסר שגורמי השמאל מרבים לנופף בו,אינו רלוונטי לדינאמיקה המדינית והצבאית במזרח התיכון,כפי שאינו רלוונטי לזו של אירופה שבותרה,טרונספרה, נכבשה ושוחררה עד שהתייצבה לגבולות המוכרים היום? אני מציע שנניח לכל המושגים האנכרוניסטיים ונתרכז במהותה של המציאות העכשווית.

הויכוח בחברה הישראלית

מחנה השמאל בכללותו אימץ את הפרשנות המשפטית הרואה את שליטת ישראל באיו"ש ככיבוש ולכן המצאותינו שם אינה חוקית ואינה מוסרית.
זרמים רדיקאליים בשמאל מזדהים לחלוטין עם העמדה הערבית הרואה את ישראל כ"ישות" זרה וכובשת לא רק בשטחים אלא בכל ארץ ישראל.הצד הערבי של עמדה זו מוזן מתפישות דתיות של האיסלם הקיצוני והמניעים של הצד היהודי שתומכים בעמדה הזאת גזורים מאידיאולוגיה המובנת רק להם.
הרוב הפרגמאטי מכל הצדדים גיבש הכרה שיש להגיע למתווה מוסכם של חלוקת השליטה בארץ. על בסיס הכרה זו נחתמו הסכמי שלום עם מצרים וירדן,הוקמה הרשות הפלסטינית,חולקו אזורי שליטה בינם לבין ישראל ומתקיימות שיחות שלום(המתנהלות בעצלתיים ולא אכנס לסיבות והערכות לאופן התנהלותן של שיחות אלו).בכל מקרה ובכל הסדר עתידי תיכלל אריאל וישובים נוספים באיו"ש בשטחה ובריבונותה של מדינת ישראל.

משום מה,השמאל הישראלי על מרכיביו השונים דוחף את ישראל לוויתורים והצהרת כוונות עוד לפני שהמשא והמתן הסתיים ובעצם נמצא בשלביו הראשונים. זו גישה תמוהה בלשון המעטה ועל רקע זה צריך גם לראות את נושא כתב החרמות של אנשי הרוח שמצוי כעת בכותרות. זהו אקט מיותר ומזיק לאינטרס הישראלי ואין תימה שמתפרש כתמיכה בצד שכנגד.בעניין זה הייתי מצפה מהחותמים שינתבו את האנרגיה המהפכנית שלהם המוכוונת נגד מדיניותה של מדינת ישראל לתיקון הקלקולים במדינה הווירטואלית שהקימו במתחם העיר תל אביב ובמקום להחרים את היכל התרבות של אריאל,יעתיקו את החרם להיכל התרבות של מדינתם זו. קשה להבין איך הם חיים בשלום עם הליך ההזניה של המוסד התל אביבי ועוסקים בג'יהאד נגד האריאלי. הגינדיזציה הפרוורטית, הכוהנים הפגאניים שוברי הביצים ולוחשי הלחשים, הפכו את היכל התרבות בתל אביב ,שעליו הייתה גאוות כולנו ל"בית כבוד" השוכן בחצרם הקדמית של הצדקנים,המוסרניים והפלצנים.

המאמר הצהוב של דויד גרוסמן

גרוסמן מסרב לקלוט שתושבי אריאל ורובו של הציבור הישראלי רואה באריאל מעשה ציוני שאינו שונה מהקמת כרמיאל בגליל או ערד בנגב. אין חיה כזאת בעיניו של גרוסמן ולכן חייב להימצא "מנגנון תודעתי נפשי" כגורם לתפישה הזאת

למקרא מאמרו של דויד גרוסמן "הפחד מפני יקיצה" שפורסם במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ביום 12.11.10 קשה להימנע מהמסקנה מודחקת אך בלתי נמנעת. בארץ הזאת מתגוררות שתי אוכלוסיות של בני אדם שהסיכוי שלהם להתקיים כחברה אחת הולך ומתפוגג. סיכוי שדומה לזה שהיה לאדם הנאדרטלי לחיות עם ההומו ספיינס כשברור לאיזה מהמינים האלה גרוסמן מסווג את מי שלא חושב כמותו.

המקטע הזה של הציבור השמאלני ,שגרוסמן משמש לו לפה,מתבונן במציאות המורכבת של מדינת ישראל בדיוק באותם החושים והאברים של כלל הציבור האחר אך רואה דברים אחרים,מציאות שונה. אבל הבעיה אינה מצטמצמת בכך.

כבר בפתיח מלמד אותנו גרוסמן שהחרם של "אנשי הרוח" איננו חרם כלל. ולמה זה כך? משום שהמילה "חרם" אינה מופיעה בעצומה ו"מעניין שאיש לא הבחין בכך".באמת מעניין,איך לא חשבנו על זה?
הנחת המוצא של גרוסמן,כמו כל של כל שמאלן מצוי,כי מי שלא נמנה על המחנה שלהם גם לא ניחן בעודף אינטליגנציה וכל התחכמות ממזרית מהסוג הבולשביקי תערער את ביטחונו העצמי של האינפנטיל הימני. אז אם מכתב החרמות ששורבט בידי הנ"ל ומכריז שחותמיו לעולם לא יופיעו באריאל הוא לא חרם,מה הוא כן? כדי להשיב על השאלה הזאת נזקק גרוסמן לכישורי כתיבה לוליינים (שבהם ניחן) ובאמצעותם ניסח את ההסבר המלומד הבא:"אני רואה בעצומה קריאה להימנעות: הימנעות מכל מעשה שמטשטש את העובדה שאריאל הוקמה בשטח כבוש, ושעצם קיומה יוצר מציאות שעלולה להמיט אסון על מדינת ישראל". אז אם כך לא מדובר בחרם – מדובר בהימנעות.וואו.אשראי שזכיתי לראות את האור.
גם בצו גרוש היהודים(באלף אלפי הבדלות) שהופק על ידי בית המלוכה הספרדי ב 31 למרץ 1492 המילה "גרוש" אינה מופיעה בתוכנו ולא בכותרתו. סתם כתוב שם שהיהודים מצווים להסתלק לכל הרוחות תוך 4 חודשים ולהותיר מאחור את מרבית רכושם. אז לפי ההיגיון של גרוסמן לא מדובר בגרוש. אני יכול לשמוע את פרדיננד מצהיר "לא מדובר בגרוש אלא בהימנעות מלתמוך בכפירה". מחוכם מאד.

גרוסמן גם קבע ש"המתנחלים"(גם תושבי אריאל כלולים בעיניו בהגדרה זו)חיים בהכחשה תוך שפיתחו "מנגנון תודעתי ונפשי המסייע להם לקיים רקמת חיים הנראית נורמאלית,אזרחית ואף "בורגנית" להפליא,בלב ליבו של אזור כבוש ועוין ורווי אלימות,בין 2 מליון בני אדם כמותם,שחיים בתנאים של דיכוי והשפלה – במידה רבה בגלל עצם קיומן של ההתנחלויות- בעוד רוב העולם מתקומם כנגד דרכם ומעשיהם" סוף ציטוט.

גרוסמן מסרב לקלוט שתושבי אריאל ורובו של הציבור הישראלי רואה באריאל מעשה ציוני שאינו שונה מהקמת כרמיאל בגליל או ערד בנגב. אין חיה כזאת בעיניו של גרוסמן ולכן חייב להימצא "מנגנון תודעתי נפשי" כגורם לתפישה הזאת ולכן - מי שלא חושב כמוהו סובל מן הסתם מבעיה נפשית. כך האידיאולוג,הדמוקרט וההומניסט הדגול קבע.

גם המציאות שרואה גרוסמן באריאל כאזור עוין ורווי אלימות שהפלסטינים חיים בו בתנאי דיכוי והשפלה רחוק מהמציאות שלפחות אני מכיר. תושבי אריאל מקיימים בדרך כלל אורח חיים שליו בסביבה שקטה ויחסי שכנות טובה עם התושבים הפלסטינים. האזור אינו "רווי אלימות" יותר הערים מסוימות במרכז המדינה. אריאל ,ברקן אורנית וישובים אחרים באיו"ש מספקים לא מעט תעסוקה ומקומות עבודה לשכניהם הפלסטינים. פעילות הפח"ע מזערית ולמעשה מדובר בעיר נורמאלית שכל המפריד בינה ולבין ראש העין השכנה זו האידיאולוגיה הפוסט-ציונית של גרוסמן,סובול ומרעיהם.

אריאל היא עיר בקונסנזוס הציבורי וחשוב לציין כי בכל הסדר עתידי אמורה אריאל להיכלל באותו "גוש הישובים" שיסופח למדינת ישראל.גרוסמן מגדיר את ההכרה הזאת במעמדה של אריאל כ"אשליה" ו"שקר" ומתפלץ מכך שיש ישראלים רבים שרואים באריאל "חלק לגיטימי ומובן מאליו של מדינת ישראל,ואינם מבינים כלל על מה המהומה".

גרוסמן כמובן "אינו מחרים" את אנשי אריאל "וגם לא איש מהמתנחלים" והוא כמובן בעד דיאלוג עימם,אבל את הדיאלוג "אשמח לקיים כאן,בישראל,בבית." עריכת ערב ספרותי "בלב הכיבוש" נראית לו "מקוממת ודוחה".

גרוסמן מפגין גם לא מעט צביעות והיתממות לגבי התגובות שעוררה ההחרמה שלהם בקרב רוב הציבור: "מעטים מאד הגיבו באופן עניני לדברים הפשוטים והמוצקים(לא פחות-א.נ.)שהיו בעצומה.הרוב הגיבו בזעזוע רב,אבל לא לעצומה עצמה אלא – כך נדמה(לגרוסמן)- לחרדות שהיא עוררה בהם ולתביעה שהיא תובעת מהם..". לא מדובר אם כך באנשים בעלי אידיאולוגיה מוצקה שדוחים מכל וכל את האחרת אלה אליבא ד' גרוסמן אותה אידיאולוגיה שאליה הוא משתייך הצליחה להבהיל את מתנגדיו ולערער את אמונתם בצדקת הדרך כי האמת והצדק הם נחלתם הבלעדית של דויד גרוסמן ושותפיו לדעה. כך גרוסמן חרץ.

הייתי מנדב למר גרוסמן ציטוט מ"קול המתים" של אורסון סקוט קארד – כי "אדם מוכן להטיל ספק בכל אמונותיו,מלבד אלה שהוא באמת מאמין בהן". אולי הציטוט הספרותי,תחום שהוא באמת מכיר יסייע לפקוח את עיניו ולראות שיש אנשים החושבים אחרת ובטוחים לא פחות ממנו בצידקתם. סביבתו האוהדת של דויד גרוסמן מתמידה לטפח את תכונת הצניעות שלו כמאפיין מרכזי באישיותו. כדאי שיפגין מדי פעם מעט מהתכונה הזאת גם בפועל.

מה מאחורי מכתב המחרימים-2

האדם שמגדיר את "הכיבוש" הישראלי כלא מוסרי ומשחית, את השליטה על עם אחר, כהגדרתו, כלא מוסרית – רואה את "כל האמצעים והדרכים" בהם נקטו הנאצים כמוסריים ביותר.

ובכן אמני ישראל ואנשי הרוח(לפחות בחלקם) אינם מותרים. כתב ההחרמות חלק ב' נחתם והוצא לאור בימים חמים אלו. על החתום חברי האגף המוכר בקרב אנשי הרוח,חלקם קרובים להגדרה הזאת וחלקם נכסו לעצמם את התואר המכובד. והנה הקטע העיקרי מהיצירה:

"הקמתה של אריאל נועדה למטרה אחת ויחידה: למנוע מהפלסטינים את האפשרות להקים מדינה עצמאית, ובכך למנוע מאיתנו, אזרחי ישראל, את הסיכוי לחיות אי פעם בשלום באזור הזה", מוסיפים החותמים. "אריאל אינה חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל ועל כן חוזה המחייב שחקן להופיע בכל חלקי ישראל אינו כולל, מבחינה משפטית, התחייבות להופיע באריאל. אי אפשר לחייב אתכם להופיע שם!". כך נקבע בכתב החרמות-2.

מה התחדש מיום הפצתו של המסמך הטיראני הראשון? לא הרבה חוץ מהעובדה שרגע האמת מגיע,היכל התרבות באריאל על סף פתיחה וכל הדבוקה הזאת צריכה להחליט מי להם ומי לשונאיהם. הגרעין הקשה שבמרכזו יהושע סובול ואיתו קבוצת שחקני הקאמרי יחרימו. גם דויד גרוסמן קיבל החלטה לאחר שהתלבט הרבה.הוא במחרימים. השאר יאלצו להחליט אם הם הולכים עם האמת שלהם או שיקבלו את דין התנועה.

את דעתי על מהלך ההחרמה ועל יוזמיו הבעתי במאמר "השכר והעונש של "בכירי התיאטרון" המחרימים" שפורסם ב NEWS1 ביום 29.8.10(קישור) ואין סיבה לחזור על כך אבל יש משהו נוסף שצריך לציין משהו הקשור למניע. מה גורם לאותו מוסר סלקטיבי לראות באריאל שטח כבוש,מקום לא חוקי וסמל של ההגדרה החביבה עליהם "אפרטהייד" ובו בזמן לנכס באהבה את יפו העתיקה,שייח- מוניס ועין הוד(למשל). כדי להבין את אבסורד הזה צריך ללכת לגורו.הגורו שלהם. ומי הוא אם לא הפרופסור ישעיהו לייבוביץ'.

לייבוביץ(ז"ל)',אלוהי הסמול,איש חריף,דעתן ונרגן,שרשם בטאבו על שמו את האמת הצרופה,המוסר וגם את המילה האחרונה היה ונשאר דמות שנויה במחלוקת בחייו ובמותו. ולמה נזכרתי ביהודי הקשיש והסוער הזה בהקשר למעריציו המחרימים? כי בדיוק אתמול,במוסף לשבת מתאריך 5.11.2010 של ידיעות אחרונות,פרסם אורי משגב כתבה מעניינת שחושפת לראשונה מכתבים ופתקים שרשם הפרופסור עבור כל מיני פונים,חלקם פנו בשפל רוח והעתרת מילות הערצה,חלקם בדחילו ורחימו וחלקם בטרוניה כזו או אחרת. לייבוביץ' סנט,חרץ,נזף ובייש כהרגלו אך גם גילה תכונה נאה של הכנסת אורחים כשהזמין חלק מהפונים אליו להתארח בביתו ולהיחשף לחוכמתו תוך לגימת קפה.

המכתב שאליו רציתי להתייחס מופנה לא"ש שלום ונכתב בי"ג באב תשנ"ב.המכתב מתייחס לפרשנות שהפרופסור לייבוביץ' מעניק למושג "מוסר":
"מה שהערת בעניין "מוסר"כותב לייבוביץ' לשלום "הוא טעות חמורה. אולם,מכיוון שלא אוכל להאריך כאן כראוי בנושא הגדול הזה,אני מוכרח להסתפק בהערה בלבד: אדולף היטלר היה אישיות מוסרית מובהקת(קראתם נכון – א.נ.)שהרי בעמקי נפשו הכיר בערך עליון את שלטון הגזע הגרמני בעולם וכחובה מוסרית עליונה את השלטתו על העולם בכל האמצעים והדרכים,והוא חי ופעל ומת בהתאם להכרעתו הערכית הזאת. והוא הדין" ממשיך לייבוביץ' בזוועה "באדולף אייכמן,שחובת המשמעת לפקודות הממונים עליו הייתה לו כקצין החובה המוסרית העליונה".
אתם הבנתם את זה? האדם שמגדיר את "הכיבוש" הישראלי כלא מוסרי ומשחית, את השליטה על עם אחר כהגדרתו כלא מוסרית – רואה את "כל האמצעים והדרכים" בהם נקטו הנאצים כמוסריים. נאצי שפועל על פי ערכיו הוא מוסרי וישראלי-ציוני שפועל על פי ערכיו – אינו מוסרי.כך קבע הפרופסור ישעיהו לייבוביץ' וזה האיש שהגדיר את חיילי צה"ל כ"יודו-נאצים" וזה גם הגורו שלאורו צמחו דורות של שמאלנים וסמולנים על מה אם כך יש להתפלא שהמנוע שדוחף את הסובוליזם,חרמותיו ותומכיו מוזן באותו דלק של מוסר כפול ומעוות, תזקיק מבית מדרשו של הפרופסור לייבוביץ'.

מופע האימים של העופר

אז יש לי תחינה קטנה לעופר עיני.תרגיע,תנחת,עזוב אותך מהסרטים,הם לא יביאו אותך רחוק יותר מהדרך שהלכת בה עד כה בתבונה, בהפגנה של מנהיגות שקטה,סולידית,חזור ותהיה כפי שאתה באמת.

וואו! איזה מופע אימים הרביץ עופר עיני שלנו בטלוויזיה,יושב לו בתנוחה דונקורליאונית בכורסא רחבה, נועץ עיני פלדה קרות בדנה וייס המפוחדת ומסנן בחיתוך עברייני את תשובותיו. "אהבל" זו ההגדרה שמצא עבור אהוד ברק. וולאק עיני – הרשמת אותי. נראה לי שגם איבגי היה מתרשם ואולי גם לומד מספר ניואנסים לשימוש בתפקידיו העתידיים. מי זה הסנדק המפחיד ששוחח עם דנה וייס בפרומו ששודר ב 3.11.10 בערוץ 2? מנהיג פועלים אחראי ונבון כפי שהכרנו אותו עד כה או שהיה זה האגו שתפח
והשתלט על עופר,הפרגמאטי,המתון,הקופרטיבי שכה היטיב להתנהל ולהימנע ממהלכים דרמטיים ומזיקים במחיר פרסום וצבירת כוח? כמו שזה נראה היה זה מר הייד ,האגו. אגו טופח בדרך כלל(ויסלחו לי קוראי הרשימה על היסחפות לשפת הרחוב,זה מדבק),כשהשתן עולה למוח. זו לא אבחנה רפואית אלא מטפורה כמובן. אדם שהישגיו הלא מבוטלים משכרים את חושיו וכולאים את צניעותו הטבעית תחת בלון של אויר חם.

האיש הזה במצבו הנוכחי בסכנה. מהמקום שבו הוא נמצא קל מאד לאבד פרופורציות ואת הקשר למציאות. מכאן הדרך להתרסקות קצרה. ולא שאני דואג מאד לאיש עופר עיני – כמו שאני דואג יותר לעצמנו,כי כפי שהספקנו להכיר את מפלגתו של הנ"ל,שמתאימה לפניני ההגדרות שהשמיע בראיון לא פחות מאשר לזה העומד בראשה – זו הדרך הבדוקה לראשות המפלגה הזאת ומשם למשרד הביטחון ומשם לנסראללה שיזכור את השם עופר עיני ומשם לביצועים המופלאים שהפגנו במלחמת לבנון-2.
לא הייתה טעות אחת,כמאמר עיני שמפלגת העבודה פסחה עליה בבואה לבחור את מנהיגיה.

אז יש לי תחינה קטנה לעופר עיני.תרגיע,תנחת,עזוב אותך מהסרטים,הם לא יביאו אותך רחוק יותר מהדרך שהלכת בה עד כה,בתבונה תוך הפגנת מנהיגות שקטה,סולידית,חזור ותהיה כפי שאתה באמת, כי זקוקים לך במפלגה המרוטה הזאת אבל לך כעופר עיני ולא לגנגסטר צעצוע מהמרקע.

זה לא שברק לא הרוויח ביושר את כל הביקורת שהוא חוטף מכולם אבל ראבק – קצת סטייל, זה לכבודך עופר עיני וגם לכבודנו.

מבחן המנהיגות מול צווי מעצר בריטיים

האם עלינו להשלים עם המצב הקיים בבריטניה או להעמידו במבחן. האם לא יהיה זה נכון יותר ומכובד יותר שמנהיגנו וקציננו יפגינו מנהיגות וכבוד עצמי כראוי וכמצופה ממעמדם

דן מרידור,השר לענייני מודיעין של ממשלת ישראל,ביטל ברגע האחרון נסיעה מתוכננת ללונדון.מרידור אמור היה להחליף את ראש הממשלה נתניהו כנציג ישראל בכנס BICOM , השדולה למען ישראל. (נתניהו ביטל את השתתפותו בשל "מצבן העדין של שיחות השלום").
השר מרידור הוזהר על ידי משרד המשפטים כי" קיים חשש שארגונים פרו-פלסטיניים יבקשו להוציא נגדו צו מעצר עם נחיתתו".אחינו ב BICOM שעמלו והשקיעו בארגון הכנס מכספם וזמנם נאלצו להסתפק בשגריר רון פרושאור שלמרבה הפליאה עדיין מסתובב חופשי ברחובות לונדון.

סאגת הביטולים של האישים הממלכתיים נמשכת מהיום שהאלוף דורון אלמוג הגיע ללונדון בספטמבר 2005 וגילה שקצין משטרה בריטי ממתין לו בטרמינל עם צו מעצר.אלמוג מצא עצמו מסתתר במטוס כאחרון העבריינים עד שהמריא חזרה לארץ מבויש ונכלם שלא באשמתו.

ישראל הגיבה על התקרית בפעילות מדינית-משפטית משולבת,השרים ברק ולבני דרשו משר החוץ הבריטי דייויד מיליבאנד שבריטניה תפעל לביטול החוק שמאפשר לכל דכפין להוציא צו מעצר נגד אשיות ישראלית, האחרון מלמל משהו לא מחייב שלא שינה את המצב בשטח. צוות ממשרד החוץ והמשפטים בדק אפשרות לשכור משרד עורכי דין מקומי שייצגו ישראלים שיעצרו בנסיבות הנ"ל אך בסכומו של דבר הנושא ירד מהפרק.

בינתיים ביטל השר אבי דיכטר ביקור בבריטניה שתוכנן לינואר 2007 לצורך השתתפות בכנס של מכון מחקר מקומי,מחשש שייעצר בשל מעורבות כראש שב"כ בחיסול רב המחבלים סלאח שחאדה,
משרד החוץ המליץ לדיכטר לבטל את הביקור "בשל הסבירות הגבוהה להגשת תלונה מצד ארגוני שמאל בריטיים שבעקבותיו עלול לצאת צו מעצר".

גם יו"ר האופוזיציה,ציפי לבני גילתה כי בית משפט בבריטניה הוציא נגדה צו מעצר "בשל מעורבותה בהחלטות במבצע עופרת יצוקה בעזה". הצו הוצא לפניית ארגון מקומי פרו-פלסטיני. הצו הזה בוטל מאחר שהגב' לבני לא הגיע ללונדון. בעיתונות הבריטית פורסם כי לבני ביטלה את השתתפותה בכנס של הקרן הלאומית היהודית שהתקיים בצפון לונדון אך בלשכתה הכחישו את הידיעה.
שר החוץ הבריטי דאז דייויד מיליבנד "הביע זעזוע" מהחוק הקיים(הבריטים כידוע חזקים בקטע הזה) וראש ממשלת בריטניה,גורדון בראון הבטיח שיפעל לשינוי החוק שמאפשר הוצאה מיידית של צווי מעצר
נגד ישראלים. בעקבות הבטחתו החל משרד המשפטים הבריטי "לקדם" חוק שבמסגרתו רק התובע הכללי יוכל לבקש מעצרי פוליטיקאים או אנשי צבא ממדינות אחרות. החוק כנראה בשלבי התקדמות מתקדמים.

במקביל,קצינים בכירים בקבע ביטלו ביקורים מתוכננים בבריטניה, על פי המלצות הפצ"ר. ביקורים שיועדו לצרכי השתלמות,מתן הרצאות מקצועיות ושת"פ עם גורמי ביטחון מקומיים. לאחרונה גם הוגשה עתירה לבג"צ על ידי התנועה הרדיקאלית "יש גבול" לביטול מניו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"לות בטענה שהוא "אחראי לפשעי מלחמה" וסביר שייעצר על כך בחו"ל.

התמונה הכללית עגומה ומביכה. נציגים ממלכתיים של מדינה ריבונית מנועים לבקר בבריטניה, מדינה מרכזית שיש לקשרים עימה חשיבות מדינית ואסטרטגית,וזאת בשל מתקפה משולבת של ארגונים אנטי-ישראלים מחוץ ומבית ובשל חוקים המאפשרים את המצב הזה.

השאלה שיש ללבן היא אם עלינו להשלים עם המצב הקיים או להעמידו במבחן. האם לא יהיה זה נכון יותר ומכובד יותר שמנהיגנו וקציננו יפגינו מנהיגות וכבוד עצמי כראוי וכמצופה ממעמדם,ינחתו על אדמת בריטניה ויבהירו לאנגלים מה יהיו ההשלכות של מעצרם על האינטרסים הבריטיים במזרח התיכון.
נכון שבכך הם לוקחים על עצמם סיכון אישי שיעצרו ואולי גם ישפטו,אך יש לזכור כי לא מדובר באנשים פרטיים אלא בנבחרים ובמשרתים בצבא הישראלי,מעמד ותפקיד שאינו נטול סיכונים והסיכון הזה כלול במעמדם.

באיזשהו מקום כבודה של מדינה הוא גם מרכיב בעוצמתה ובמעמדה וכבר אמרו חז"ל כי המוחל על כבודו – כבודו אינו מחול.