יום שישי, 26 בפברואר 2010

מה השתנה בין המנהרה למערה?

הבעיה אינה ב"מה". הבעיה תמיד ב"איך". וזו הבעיה הכרונית של נתניהו. ההתנהלות. ליקוי בהפקת לקחים. עם נתניהו אנחנו תמיד צודקים אבל אף פעם לא חכמים.
*
מאת: אלכס נחומסון
*
איש אינו חסין מטעויות. טעות נובעת בדרך כלל משקול דעת או הערכת מצב לא נכונה. טעות מתרחשת גם כשלא משקיעים מספיק בתכנון וחשיבה. מותר לטעות – אסור לטעות פעמיים. טעות שנייה מעידה על הטועה. בעיקר היא מעידה על לקוי בחשיבה. טעות שנייה היא טיפשות וכשהטועה הוא ראש ממשלה היא גם הופכת לחוסר אחריות.

בנימין נתניהו מהדורה ב' אמור להיות משודרג. כך לפחות הוא ניסה להצטייר בעיני בוחריו. כלומר ,השליפות,הפוזות, ההצהרות החלולות,הסיפורים הדמיוניים והמהלכים המזיקים אמורים להיות מאחוריו. יותר ויותר מסתבר כי נתניהו לא למד הרבה במדבר הפוליטי, וכשנבחר לקדנציה שנייה נראה שכמעט ולא השתנה.

ב 24 לספטמבר 2004 החליט נתניהו א' על פתיחת מנהרות הכותל. אין ספק שבכל מדינה נורמאלית החלטה מאין זו הינה מוצדקת בכל היבט אפשרי. הפתיחה תאפשר גישה חופשית לאתר ארכיאולוגי שמהווה עניין אוניברסאלי לכל הרוצה לבוא ולהתרשם. כך בעולם. לא כך בישראל. מדינה שבה מקבלי ההחלטות חייבים ללכת על ביצים. העיר העתיקה על מכלול אתריה מהווה חבית חומר נפץ קטלני. מדובר במטען נפיץ ודליק שמורכב מפנאטיות דתית ולאומנית שכל טעות בטיפול עלולה להוביל למרחץ דמים.
כך שהמטפל במטען כזה חייב להיות חבלן מקצוען ולא שוטר מקוף. נתניהו רצה "נגיעה בסלע קיומנו" אך
התוצאה של רצונו זה – מהומות אלימות בכל רחבי איו"ש שגבו את חייהם של 16 חיילים ישראלים ו – 60 פלסטינים.

נתניהו טען כי פעל בהתאם ל"חוות דעת של מערכת הביטחון" וציין כי לא הייתה כל כוונה לחפור תחת מסגדי הר הבית כפי שהפלסטינים טענו. כתוצאה ממהלכיו בפרשה זו מיהר ביל קלינטון נשיא ארה"ב לכנס וועידת פסגה בוושינגטון שהובילה ל"הסכם חברון",על פי ההסכם ישראל נסוגה מרוב שטחי העיר חברון,למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים המיושבים בישראלים. מנהרה לא קיבלנו ואת חברון איבדנו.

כעת הגיעה תורה של מערת המכפלה. נתניהו ב' מניע מיזם לאומי שמההיבט הרעיוני אין עליו מחלוקת.

נתניהו ב' מחליט על תוכנית חומש במסגרתה ישופצו וישומרו "אתרי מורשת ותשתיות לאומיות במטרה לחזק את הקשר בין אזרחי ישראל והעם היהודי בתפוצות למורשת ההיסטורית והציונית בישראל". טוב ויפה. הכוונה וההצהרה הזאת לא גרמו להתרגשות כל שהיא בקרב הפוליטיקאים להוציא את ש"ס. ש"ס טענה כי הרשימה חסרה ויש להוסיף גם אתרים בעלי צביון דתי – קבר רחל ומערת המכפלה למשל.

נתניהו מיהר להודיע בישיבת הממשלה בתל חי כי מערת המכפלה וקבר רחל יוכנסו לרשימה הנ"ל.
התוצאה המיידית – מהומות קשות בחברון וחשש להתפשטותן וערים נוספות.

אז נכון שגורמים פלסטינים שונים משתמשים בהכרזות אלו כעילה להבעיר את השטחים. למה לתת להם את העילה הזאת?

הבעיה אינה ב"מה". הבעיה תמיד ב"איך". וזו הבעיה הכרונית של נתניהו. ההתנהלות. ליקוי בהפקת לקחים. עם נתניהו אנחנו תמיד צודקים אבל אף פעם לא חכמים. אפשר לעשות את כל הפעולות החיוניות האלו ללא הצהרות בומבסטיות אלא כפי שנהגנו לומר "תאכלס בשטח". If you won’t shut – shut. Don’t talk.
אם אין לך את הכוח והנחישות להתמודד עם התוצאות של ההחלטה שלך(ולנתניהו אין) – שב בשקט.

תחושת הדה ז'ה וו אינה מרפה. טוב לא יצא מהסיפור הזה והלוואי שאתבדה.

יום שלישי, 23 בפברואר 2010

מותו של מבחוח בין הערכות לעובדות

האם אל מבחוח נרצח? יתכן. אין בשלב זה ראיה רפואית-משפטית שחייו הופסקו באופן יזום. נכון שעל גופתו התגלו סימנים כחולים כל שהם ויתכן שסימנים אלו מהווים שריד להתנגדותו העקרונית להצטרף למאגר השהידים אך גם לכך אין ראיה.
*
מאחר ואיש מהמדינאים,החוקרים,הקוראים והכותבים לא השתתפו בקבוצת התכנון ובוודאי שלא בקבוצת הבצוע שגרמו(או שלא) למותו בטרם עת(תלוי את מי שואלים) של המנוח מחמוד אל מבחוח, ומאחר ופרשת מותו גרמה להתרגשות רבה בקרב אוהדיו,שונאיו וגם שונאינו,איש לא יודע מהן הנסיבות שהביאו למותו.
בשל כך,לא נותר אלה לעסוק בהערכות וספקולציות. אז מה היה לנו כאן. בעמודה של העובדות אפשר לציין שמר ממחוח מת. זו עובדה ועל כך איש אינו מתווכח.בעמודה זו אין רישום נוסף. האם אל ממחוח נרצח? יתכן. אין בשלב זה ראיה רפואית-משפטית שחייו הופסקו באופן יזום. נכון שעל גופתו התגלו סימנים כחולים כל שהם ויתכן שסימנים אלו מהווים שריד להתנגדותו העקרונית להצטרף למאגר השהידים אך גם לכך אין ראיה. האם המוסד גרם למותו? יתכן. אך אין בשלב זה ראיה כל שהיא הקושרת את המוסד למותו של מבחוח. האם יש ראיות כל שהן הקושרות את ישראל לכך? אין, אך יש מיני ראיות נסיבתיות שעלולות להצביע על כך בעקיפין. ראשית המוטיבציה. קיימת? בוודאי. האיש אחראי למותם של שני חיילי צה"ל בהיותו חבר בחולית חיסול של עז א-דין אל קסאם והאיש המשיך לגרום נזק עד לנשימתו האחרונה. שנית סימנים מעידים. דפוסי פעולה, הדרכונים למשל. מקובל לייחס למוסד שימוש ברכונים זרים או כאלו השייכים לאזרחים זרים,העניין הזה גם אושש במשפט הסוכנים בניוזילינד. האם זו ראיה משפטית? לא. האם ארגונים אחרים לא נוקטים בשיטות דומות? כנראה שכן. האם יתכן שחבורת האנשים שצולמה במלון ובסביבתו (והתאמצה לא מעט לטשטש את זהותה מול עיניו של האח הגדול) אינה קשורה לישראל? יתכן. אולי למישהו ממתנגדיו של מבחוח היה כדאי להחשיד את המוסד? אולי. כך הורגים שתי ציפורים באבן אחת. גם הביצוע של הקבוצה עשוי לחזק את הסברה שגורם אחר פעל בזירה. האם יתכן שהמוסד(ברמת התכנון), יותיר לא מעט קצוות חוטים שעלולים להוביל לישראל? נקווה שלא. האם יתכן שהגנרל דאחי חלפאן תמים,מפקדה המפתיע של משטרת דובאי,שומר שפנים בכובע? כנראה שלא. חלפאן ירה את כל התחמושת לתוך מצלמות התקשורת הבין לאומית.(הוא גם הטיף מוסר למדינות שבוחרות לנקום "כמו במאפיה"). אם לחלפאן היו ראיות הוא היה חושף אותן ללא היסוס במהלך נאום הגבר שלו. דבר נוסף שמחזק את ההנחה שלחלפאן אין יותר ממה שיש לו מהווה "התרגיל" שממשלתו ניסתה לעשות בסיוע מצרים. לדרוש מישראל התנצלות. נו באמת נסיכים יקרים,נכון שאנחנו פחות חכמים ממה שנדמה לנו אבל יש גבול.האם יתכן כי המשך חקירה מאומצת של משטרת דובאי והאינטרפול יצליחו לקשור את ישראל לאירוע? יתכן. אך יתכן גם שלא. אז אפשר לסכם את פרשת מותו של מחמוד אל מבחוח בדברי חז"ל - "נשיאים ורוח וגשם אין".

פורסם ב NEWS1 23.02.2010

יום ראשון, 14 בפברואר 2010

על דמעות תנין וחשבון נפש

בית המשפט נמדד בפרמטרים של אמון מקבל השרות. בית המשפט כשל בפרמטרים אלו. לכן על בית המשפט לעשות תיקון, לבדוק את עצמו ביושר, בכנות בהקטנת אגו, לבדוק ולהבין איך נקלע למעמד דחוי ואז לשנות כוון.
*
אין לראות בדברי הביקורת הבוטה אותם השמיע(בצחוק..)עו"ד אורי קורב,סגן פרקליט מחוז ירושלים באזני תלמידיו כאירוע חריג וביזארי.
דבריו אלו מהווים הבהוב אזהרה נוסף למעמד המעורער שמערכת המשפט הישראלי תמרנה את עצמה.

קורב ביטא את תחושותיהם של רבים וטובים במערכת המשפט שלמרבה הצער הפכו למאין אופוזיציית צללים רוטנת המשקפת את ההתנגדות המקצועית והציבורית הרחבה לביצועיו ולמעמד חסר התקדים שהקנה לעצמו בית המשפט הישראלי.

מערכת המשפט,כמו כל מנגנון ציבורי נועד בראש ובראשונה לשרת את האינטרס הציבורי. האינטרס הציבורי לא נקבע על ידי בית המשפט,הוא מובא לביטוי במערכת בחירות דמוקרטית.בית המשפט הפך ממשרת הציבור למשרתה של אידיאולוגיה שנויה במחלוקת. אידיאולוגיה שמקדשת את "זכויות הפרט" על פני כל אינטרס ציבורי. אידיאולוגיה שאיש מהציבור לא נשאל אם הוא מסכים לה. בית המשפט יצר אוטונומיה אידיאולוגית נשכנית שיש לה מדינה.

בשם אידיאולוגיה זו נכתבו עשרות פסיקות שגרמו לכרסום בביטחון המדינה. די אם אזכיר את חוק השב"כ ההזוי שאין לו אח ורע בעולם, חוק שמתיימר "להסדיר" את עבודת הגוף הסיכולי ובטובו מותיר שימוש "בלחץ פיזי מתון" המתורגם לאיוולת ה"טלטולים". פרסה טרגית-קומית פרי מוחם היצירתי של
משפטנים מלאים בעצמם, את ביטולו של "נוהל שכן" שהגן על חיילים במהלך מלחמתם בטרור,את הקרקס סביב תוואי גדר ההפרדה שנועדה והצליחה לבלום גל פגועים רצחני ואת פתיחת כביש 443 לתנועה לא מוגבלת הכוללת מחבלים.

בשל אידיאולוגיה זו גאה הפשע ברחובות,נפגעה ההרתעה עקב ענישה מינורית ועסקאות טיעון מקוממות אך בעיקר נפגע האימון הציבורי מחדירה של
בית המשפט לתחום הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. בית המשפט שם עצמו מנצח,מלחין,תמלילן ונגן בקקופוניה הגרוטסקית "הכל שפיט" שמתיימרת להיות שלטון החוק בישראל.

דמעות התנין הנשפכות כמים על הביקורת ושאר קיטונות הזעם שסופג בית המשפט אינן צריכות לפטור אותו מחשבון נפש.

בית המשפט נמדד בפרמטרים של אמון מקבל השרות. בית המשפט כשל בפרמטרים אלו. לכן על בית המשפט לעשות תיקון, לבדוק את עצמו ביושר, בכנות
בהקטנת אגו, לבדוק ולהבין איך נקלע למעמד דחוי ואז לשנות כוון.על בית המשפט למצוא את הדרך שתקנה יותר ביטחון למדינה ולאזרחיה,שתיצור הרתעה מול כל מפגע ועבריין.להקפיד על הפרדת הרשויות,לאפשר להן לפעול ללא מורא בג"צי שתלוי מעליהן כמו חרב מתהפכת,לאפשר למערכת הביטחון לפעול כמו שמתחייב במזרח התיכון ולא בהרי טירול, בית המשפט אינו יכול יותר להוביל בדרך שהציבור אינו רוצה ללכת בה.הצבור ברובו רוצה שהכנסת תחוקק חוקים,שהצבא ילחם באויבים ושהשופטים ישפטו עבריינים. כשהציבור ישוב לקבל את השרות שמגיע לו, יושב גם האמון לנותן השרות.

יום שישי, 5 בפברואר 2010

האיש הלא נכון,במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון

אם חלוץ יצא לקרב במצבו הנתון של צה"ל זו אחריותו המלאה על כל המשתמע מכך.
אם הרמטכ"ל לא היה מודע למצבו העגום של הצבא,ערב המלחמה – זהו מחדל שלו עצמו הרבה לפני כל אשם או נאשם אחר. אין אפשרות שלישית. הסתבר שכדי להיות רועה צריך גם להיות כבשה. אי אפשר להיות נשר.

מאת: אלכס נחומסון

רמטכ"ל מלחמת לבנון השנייה,דן חלוץ כתב ספר("בגובה העיניים" הוצאת ידיעות אחרונות) ובו מתח ביקורת קשה על פיקודיו ועל מבקריו.
את עיקרה של הביקורת הפנה להתנהלות של "הצבא הירוק" במלחמה.
חלוץ ביקר קשות את התנהלותם של אלוף פיקוד הצפון אודי אדם ומפקדי האוגדות שניהלו את המערכה.
בראיון שהעניק לסימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" מיום 5.2.2010 הוא לא מחמיר עם עצמו.
"..אז יש כמה טעויות שלי" מסנן חלוץ לסימה קדמון "—אם יש טעות אחת מרכזית שלי,היא נוגעת לבחירת אנשים.
טעיתי בבחירת אנשים. אלו טעויות בודדות, אבל כואבות". סתם ולא פירש. אז האשמים הם "האנשים", חלוץ מסתפק
בטעות הבחירה שהואיל לקחת על עצמו.

על פי דוח וינוגרד,המעמיק,המפורט והממצא, היה מצבו של צה"ל הירוק ערב המלחמה ובמהלכה – גרוע ביותר.
כשלים וליקויים בכל הליך ותחום. היעדר תוכניות,העדר תרגול,מיעוט באימונים,מחסור בציוד,תפישת הפעלה בלתי מציאותית,
היעדר רוח לחימה,היעדר דוגמא אישית – צבא על הקרשים.

חלוץ מונה לעמוד בראש הצבא ביוני 2005. המלחמה פרצה ביולי 2006. רמטכ"ל אחראי אמור ללמוד במהלך 13 חודשים שרות כל פינה
אפילה בצבא. רמטכ"ל אחראי חייב להכיר את רמת כושרו המבצעי של הצבא שהוא עומד בראשו. הוא אמור היה לבקר בכל פיקוד
אוגדה וחטיבה,לדרוש הצגת תוכניות,ללמוד את הלקחים והמסקנות של כל אימון מרמת חטיבה ומעלה ולוודא שמתקיים טיפול מתמיד ואפקטיבי
ביישום הלקחים ותיקון הליקויים.

המצב הקשה שבו נתפש צה"ל במהלכה של מלחמת לבנון השנייה, מעמיד בספק רב את בצועה של החובה הנדרשת הזאת מהרמטכ"ל ובסימן שאלה גדול את התנהלותו במהלך השנה הראשונה והקריטית של כהונתו.

אם חלוץ יצא לקרב במצבו הנתון של צה"ל זו אחריותו המלאה על כל המשתמע מכך.

אם הרמטכ"ל דן חלוץ לא היה מודע למצבו העגום של הצבא,ערב המלחמה – זהו מחדל שלו עצמו הרבה לפני כל אשם או נאשם אחר. אין אפשרות שלישית.
הסתבר שכדי להיות רועה צריך גם להיות כבשה. אי אפשר להיות נשר.

חלוץ הגיע מעולם אחר. עולם של חיל האוויר הישראלי. חיל איכותי,מקצועי ויעיל בעל תרבות ארגונית התפורה לצרכיו ומידותיו.
הצבא הירוק הוא צבא אחר. השינויים שחלו בו מאז מלחמת לבנון הראשונה לא היטיבו עימו. הדגש הוסט ממערך הלוחם בצבאות ללחימה
מול פח"ע וגרילה.הצבא התאים עצמו לסוג לחימה זה על חשבון אובדן כושרו העיקרי.מצבא המאומן להפעלת מסגרות אוגדתיות הפך לאסופה
של יחידות מיוחדות המנהלות מלחמת התשה בטרור.

מישהו החליט שהאיום העיקרי על מדינת ישראל הוא טרור ולא צבאות האויב.

הבחירה בחלוץ נעשתה משיקולים טקטיים של ראש הממשלה אריאל שרון ושל שר הביטחון שאול מופז בעיקרה לצורך ניהול ההתנתקות.
הבחירה בחלוץ שיקפה את קוצר הראות של שני האישים האלה.
חלוץ הפך במלחמת לבנון השנייה לאיש הלא נכון,במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.

אפשר גם היה לצפות(או לא?) למידה של ענווה והכרה במגבלות גם מחלוץ. אך משלקח על עצמו את התפקיד לקח איתו גם את האחריות לתוצאות.
כנראה שהשמים אינם הגבול ולכן ההשתלחות בפקודיו(שבחלקה גם צודקת) אינה קבילה.

חבל שחלוץ לא לקח דוגמא מרמטכ"ל אחר,דוד אלעזר ז"ל. וועדת אגרנט הטילה על דדו אחריות אישית ל"הפתעה" – חוסר המוכנות
של צה"ל בשלבי מלחמת יום כיפור הראשונים ולמרות שהנהיג את צה"ל לניצחון מדהים על פי כל קנה מידה.(כל מה שהיה בצה"ל ב 1973
והביא לניצחון – חסר לצה"ל ב 2006). דדו לא פרסם ספרים,לא התראיין בערבי תרבות ולא התנצח עם אלופיו. הוא ידע לקבל אחריות.

דן חלוץ הוא קצין מצטיין,טייס שהמריא גבוה מדי וטס רחוק מדי. איך אומרים בחיל שלו? חרג מהמגבלות של המטוס. הכהונה שלו כרמטכ"ל לא היטיבה
עם איש,לא עימו,לא עם הצבא ולא עם המדינה. וכל השאר זה רשומון של ברבורים.
================================================
פורסם ב NEW1 6.2.2010