מצעד האיוולת הפרטי של מדינת ישראל

אם היסטוריונית ברברה טוכמן ז"ל הייתה בחיים,והיה נותר לה כושר כתיבה ואנרגיות לעסוק בנושא מתסכל כזה הרי שלבטח הייתה יושבת וכותבת ספר חדש. "מצעד האיוולת של ישראל".

ב 1983 פרסמה היסטוריונית ברברה טוכמן את ספרה "מצעד האיוולת",הספר זכה לתפוצה עצומה ותורגם לעשרות שפות. פובליציסטים רבים מאזכרים את הספר הזה ובעיקר את הרעיון המרכזי שהובילה הגב' טוכמן על כך שמדינות רבות משחר ההיסטוריה פועלות ביגוד לאינטרסים של עצמן.

יהיה זה מעניין ואולי גם מועיל אם נבדוק את עצמנו במבחן האיוולת של טוכמן. ואת "שאלת המחקר" – האם ההחלטות שהתקבלו בישראל ע"י ההנהגה וע"י אזרחיה(בקלפי)עונות לקריטריון האיוולת של הנ"ל.
מבחן שמבוסס על עיקרון של כוונה-אפשרויות-תוצאה.
כדי למקד את הסקירה למצב הרלוונטי,אתייחס למספר צומתי החלטות שהוו אבן דרך להיווצרותה של המציאות הביטחונית-מדינית העכשווית של ישראל ולשם כך אבחן את השאלות הבאות:

החלטתו של ראש הממשלה אריאל שרון לפנוי גוש קטיף(תוכנית ההינתקות):

יישובי גוש קטיף עלו על קרקע רצועת עזה ב 1970 עפ"י המלצת יגאל אלון בתום מלחמת ששת הימים,יגאל אלון כיהן כסגן ראש הממשלה בממשלתו של לוי אשכול. אלון ראה ביישובי קטיף ערך חשוב וכפול. התיישבותי וביטחוני.
בצד השגשוג של ישובי הגוש סבלו תושביו מבעיות ביטחון מתמשכות בקשת רחבה של מתווים החל מידויי אבנים,פגועי דקירה וידוי בקבוקי תבערה על רכבים,הטמנת מטעני צד ועד לירי פצמ"רים וקסאמים על הבתים. פעילות טרור זו גבתה לא פעם קורבנות בנפש ונפגעים אחרים ברמות פציעה שונות.
צה"ל ריתק לצורכי ביטחון התושבים אוגדה שלמה שחטיבותיה חלשו על גזרות מוגדרות וגדודיהם הסדירים והמילואים קיימו פעילויות בט"ש רציפות ותכופות בתחום הרצועה.
ככל שפעילות הפח"ע הלכה והסלימה נדרש צה"ל ליותר אמצעים וכוח אדם כדי להמשיך ולספק את הביטחון הדרוש לתושבים.
ההחלטה של שרון לפנות את ההתיישבות הישראלית מהגוש נועדה להשיג שני יעדים. הראשון לבטל את החיכוך היום יומי בין הצבא ותושבי הגוש ולבין מחבלי עזה על ארגוניהם השונים ובכך להוריד את העומס מהצבא והיעד השני להוציא את העוקץ ממכלול הלחצים המדיניים שהופעלו על ישראל כדי שתסיים את "הכיבוש" של עזה ותאפשר בחירות דמוקרטיות.
שרון קיבל החלטה ותוצאותיה ידועות. בבחירות נבחר החמאס והפתח נבעט החוצה,בפועל הוקמה ברצועה שלוחה של אירן והג'יהאד העולמי,תושבי הגוש פונו ב"נחישות ורגישות" ואופן פינוים קבל ביטוי ביקורתי בוועדת חקירה בראשות השופט מצא, המצב הביטחוני הלך והתדרדר ובא לביטוי בהפגזה והפצצה בלתי פוסקת על ישובי הדרום שחייהם הפכו לבלתי נסבלים,דבר שהוביל בהכרח למערכה צבאית בלתי נמנעת – מבצע עופרת ייצוקה.

מלחמת לבנון השנייה

נסיגתו השנויה במחלוקת בשנת 2000 של צה"ל מלבנון שעליה החליט ראש הממשלה אהוד ברק, הותירה את מרחב דרום לבנון בשליטה מוחלטת של ארגון החיזבאללה – שלוחתה הצפונית של אירן. כתוצאה החלה התחמשות מסיבית של החיזבללה בנשק רקטי לטווחים שונים,בציוד צבאי ואמל"ח מגוון ומודרני. במקביל פרסו אנשי החיזבללה מערכת ביצורים תת קרקעית ענפה ותשתית חסינה לתקשורת טקטית. כל זאת תחת לחותמו של צה"ל.

ישראל לא נקפה אצבע מול האיום המתהווה,הרמטכ"ל העריך ש"הטילים יחלידו על קני השיגור" ושר הביטחון הבטיח שאם תתקיים פעילות עוינת כלפי ישראל מלבנון היא תטופל ביד חזקה.
היד החזקה הזאת לא נראתה כאשר חטפו החיזבללה בשנת הנסיגה שלושה חיילי סיור של צה"ל,בני אברהם,עדי אביטן ועומר סוואעד וקבלו בתמורה להחזרת גופותיהם והחזרתו של סוחר הסמים טננבאום 400 מחבלים שהיו כלואים בישראל.

ב 12 ליוני 2006 פרצו מחבלי החיזבללה את גדר המערכת,תקפו רכב סיור וחטפו את שני חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
כתגובה פק"לית-פבלובית הוקפץ טנק ישירות לתוך מלכודת צפויה של מטען נ.ט. וכל הצוות נהרג.
ראש הממשלה אהוד אולמרט החליט על פעולה צבאית רחבת הקיף(שבניגוד לתחזיותיו/ציפיותיו הפכה למלחמה כושלת) והצהיר כי אחת ממטרות המבצע היא "להשיב את כושר ההרתעה של ישראל ולשבור את המיתוס סביב הצלחת החיזבאללה בחטיפות ובגרימה לנסיגה הישראלית מלבנון".
הסיטואציה הזאת של כניסת צה"ל ללבנון כדי למגר את החיזבללה הייתה גולת הכותרת בפעילות התכנון והתרגול של פיקוד הצפון מאז הנסיגה.
למרבית הפליאה הוחלט במטכ"ל לזנוח את תוכניות המגירה של הפיקוד ובמקומם החלו לבצע פעילות רחבת היקף של תקיפה אווירית על מאגרי ומשגרי טילים לטווחים ארוכים ובינוניים(פעילות שהניבה השמדה כמעת מוחלטת של מרבית סוגי אמל"ח זה) אך מטר הרקטות לטווחים קצרים ומאוחר יותר גם בינוניים ששרדו את המתקפה של ח"א – לא פסק ואף הסלים.
כמענה כמעט נואש לאי השגת היעד של הפסקת שגורי הטילים,החל חיל האוויר לטחון את רובע דחייה בבירות,מקום בו מרוכזות מפקדות החיזבאללה אך גם פעילות זו לא הניבה את התוצאה הרצויה לישראל.
במקביל החל הצבא לשגר באופן ספוראדי יחידות חי"ר ושריון לעבר יעדים מבוצרים שלאורך גבול הלבנון.
תפישת ההפעלה של כוחות היבשה הייתה רחוקה מזו שתוכננה ותורגלה והוצאה לפועל באופן תמוה שהיה מלווה בהססנות,חוסר מוכנות,מחסור בציוד ואספקה,אי הגדרה ואי הבנה של יעדי הלחימה שגרמו ליצירת מצב מעורפל בשטח שבתוצאתו בא לביטוי בהומור השחור בתגובה לסטיקרים אופטימיים שהופצו "אנחנו ננצח" והומרו ב "העיקר שהשתתפנו".
כתוצאה מהנ"ל לא רק שהיעדים לא הוסגו,אלה שהיעד העיקרי עליו הכריז הרוה"מ "להשיב את כושר ההרתעה של ישראל" הפך לחלום באספמיא ולמעשה כושר ההרתעה של ישראל נפגע אנושות. ארה"ב בראשות הנשיא בוש(שנתן קרדיט ואורך נשימה לישראל במלחמה הזאת) מצאה עצמה נאלצת לסייע לישראל לנסות ולצאת מהבוץ שבו השקיעה את עצמה זאת במקום לקבל את המצב שציפה לו - מכת מוות לחיזבאללה, מכה שתחליש במישרין את התחזקות הגוש האיסלמי-איראני העוין למערב.

סוריה

סוריה ערב מלחמת לבנון השנייה הייתה מדינה מוקצה על ידי המערב. חברה בציר הרשע. כשהסתיים הפיאסקו של מלחמת לבנון השנייה,נראה היה כי ראש הממשלה אהוד אולמרט נזקק נואשות ל"הצלחה" כל שהי שתעיב (או תצל) על הכישלון המפואר במלחמה. איני יודע אם הרעיון של החייאת המשא ומתן עם סוריה צץ במוחו הקודח של אולמרט או נהגה בפורום הנצלה כזה או אחר. כך או אחרת סוריה מצאה את עצמה לשמחת הרבה נשלפת מתהומות הנידוי למעמד של גורם לגיטימי בעל חשיבות אסטרטגית אזורית,למגינת ליבם ותימהונם של האמריקאים שלפחות כלפי חוץ היו מחויבים לתמוך בצעד תואם ל"מדיניות השלום" של אירופה. למרבה הצער גם במהלך זה ישראל לא נשכרה במאום,אולמרט לא ניצל פוליטית ומי שהרוויחו בגדול הן סוריה ובנות בריתה.

מבצע עופרת ייצוקה

המבצע יצא לפועל לאחר שנים ארוכות של ספיגת ירי ושגורי רקטות מעזה לישראל.
ישראל הצהירה לאחר פינוי גוש קטיף כי כל פעילות עוינת מעזה תענה במכה צבאית חסרת פשרות, הצהרה שנגלת כריקה מתוכן בדומה להצהרות שלאחר הנסיגה מלבנון.

כשכלו כל הקיצין הוחלט בממשלתו החבולה של אולמרט על הכנסת כוחות לרצועה.
הפעם אולמרט היה זהיר יותר והיעד הוגדר כ"פגיעה בממשל החמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה,תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן"(ההדגשה שלי).
הוגשה לממשלה תוכנית בשלושה שלבים שכללה בשלב ראשון מכה אווירית על יעדים "צבאיים",בשלב השני פעולה משולבת קרקעית,אווירית וימית והשלישי נותר חסוי אך במרומז ניתן היה להבין כי התוכנית כללה פעולות כירורגיות לחיסול הנהגת החמאס(שמיקומם אותר בוודאות). בדיעבד הוברר כי השלב השלישי נקרא "החזיקו אותי ולא..".

מההיבט הצבאי התנהלו המהלכים על פי התוכנית ובאופן מקצועי. חותמו של הרמטכ"ל החדש גבי אשכנזי בא לידי ביטוי בביצועים של הצבא. אולם,ככל שנקף הזמן והתרבו הנפגעים נראה היה שהנהגת החמאס אינה נוטה להישבר. כאן בניגוד למצופה לא הופעל השלב השלישי העלום ובמקומו הוכרזה מאין הפסקת אש חד צדדית אם אופציה להמשך הפעילות. בתוצאה הנהגת החמאס נותרה על כנה, שלטונה התבסס,האמל"ח זורם במרץ במעברים תת קרקעיים ,דעת הקהל בעולם שאוהדת את ה"אנדרדוג" החלה נוטה באופן בולט לטובת החמאס, אבו מאזן שציפה בכיליון עיניים ממש כמו ארה"ב להכרעה ישראלית ברוח היעד המינורי שהגדיר ראש הממשלה, סקר בעיניים כלות את הנותר בזירה וראה את תקוותו להכליל את שלטון הפתח חזרה על עזה וליצור רשות פלסטינית פרגמאטית ומאוחדת – מתרחקת וגזה.
השקט היחסי בגזרת עזה מנוצל עד תום על ידי החמאס להתעצם ולהתכונן לסבב הלחימה הבא.


ממשלת נתניהו

את האיוולת של בחירת נתניהו לראש הממשלה ניתן לייחס לציבור ולא להנהגה. הנטייה המוזרה של הבוחר הישראלי למחזר כישלונות היא כנראה בלעדית לנו. כך או אחרת קמה ממשלה בראשות בנימין נתניהו "החדש" ובדומה ל"ברק החדש" (שתחת הסיסמה הזאת כבש בשנית את ראשות מפלגת העבודה) החל פרק מפואר חדש של יצירת פערים בין העשוי לרצוי.
מערכת היחסים בין הממשל של ארה"ב לממשלת ישראל הלכה ונעכרה ,הצהרות הזויות בעיתוי הגרוע ביותר הפכו גם אישים אוהדי ישראל כמו סגן הנשיא ביידן לאופוזיציה נוספת בממשל, גם יחסי החוץ של ישראל עם המערב הלכו והורעו בין השאר בשל מינויו של אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ, פחות בשל ביצועיו בפועל ויותר בגלל תדמיתו ועמדותיו.

היחסים עם טורקיה

את משבר היחסים עם טורקיה אין לתלות בכל גורם ישראלי. מדובר בסיטואציה מתוכננת,יזומה והייתי גם אומר - שטנית של ראש ממשלת טורקיה ארדואן. את הסיבות להיפוך המגמות והאינטרסים מהפרספקטיבה הטורקית ,פרטתי בהרחבה במאמרי "תסמונת העם המופתע" שפורסם בnews1 בתאריך 16.10.2009 אבל – ניתן היה למנף את מתקפת הזדון הטורקית לצרכים שלנו. דוגמה מובהקת לשלומיאליות,אינפנטיליות והפתטיות בחשיבה וההתנהלות של משרד החוץ הישראלי אפשר היה למצוא ברעיון ההזוי של אילון את ליברמן להשפיל את השגריר הטורקי. האיש זומן לחדרון שבו נכחו דני אילון ועוזרו,הושב על ספה נמוכה ,הסיטואציה המביכה לוותה בפס קול שבו אילון מסביר את המשמעות וחשיבות שהוא רואה בהושבתו הנמוכה של השגריר. מכל קשת אפשרויות התגובה לבוטות הטורקית נבחרה המביכה,הטיפשית והמזיקה ביותר. בתוצאה כמובן שנאלצנו לזחול ולהסביר ולהתנצל,דבר שלא רק גרע מכבודינו והעמיד אותנו בעמדת המתגונן אלה גם הסלים את מערכת היחסים המתדרדרת עם הטורקים והעניק להם עילה נוספת להשתלח בנו ביתר מרץ.

מבצע חיסול ממחוח דובאי

פרק זה נכתב בהסתייגות ובזהירת.
בעוד ישראל מנסה לשקם את מעמדה הרעוע בעולם ובמקביל לעודד קואליציה שתפעל נגד הגרעין האירני,התבשרנו בתקשורת על מבצע עלום שהתקיים בדובאי.דוח תחילה על טרוריסט וותיק שנפח את נשמתו בעודו תקוע במיטה. ככל שהעניין התקשורתי סביב המוות הזה הלך וגאה כן התרבו הפרטים שקשרו את ישראל לביצוע. מערכת מצלמות הטלוויזיה שהייתה פרוסה במעגלים שונים סביב זירת המוות תיעדה תכונה רבה של קבוצת אנשים שיצאו,נכנסו,עלו וירדו בעיתוי ובמקומות שעל פי מפקד משטרת דובאי קשרו את עצמם לאירוע.
אינפורמציה נוספת עסקה בדרכי המילוט של חברי הקבוצה ובתצלומי דרכונים שנותרו במלונות שהוברר כי מדובר בדרכונים מזויפים.
כתוצאה(בלי היכולת לקבוע אם מדובר בחשד מבוסס או לא),גורשו דיפלומטים שלנו מארצות ידידות והיחסים עם מדינות אלו הורעו באופן מהותי.
וכאן אשוב להסתייגות שהבעתי בתחילת הפרק. אם אין לנו יד ורגל בפרשה הזאת הרי הזובור שאנחנו חוטפים מהידידים שלנו חל כנראה מהסיבה הקלאסית של שנאת ישראל. אבל אם ידנו במעש – אז שוב,מישהו כאן לא חשב עד הסוף ולקח סיכונים שבמבחן התוצאה אני לא בטוח שהיה לוקח אותם.

עצירת משט הסיוע

אסיים בפעולת השייטת לעצירת "משט הסיוע" של גורמי הטרור האיסלמי שתפסו טרמפ על תשתית של פתאים הומניסטים בעיני עצמם.
סוף מעשה במחשבה תחילה. שני שלבים קודמים אמורים להתקיים לפני כל פעולה. שלב ראשון – הרעיון או הקונספט. שלב שני התכנון והשלב השלישי - בצוע.
אנחנו כשלנו כבר בשלב הראשון. המטרה המוצדקת של ישראל הייתה שלא לאפשר את הגעת הספינות לעזה. ניתן היה לעצור את הספינות בלב ים ע"י מכלול אמצעים אפשריים וקיימים מבלי להיכנס לפרטים ואפשר גם היה כמובן להשתלט על הספינות ולהובילן ליעדים שבחרנו. האפשרות הראשונה הייתה תוקעת את המשט בלב ים לחסדי אוהדיהם ושולחיהם וישראל יכלה לשוב בשקט לנמליה ולהמתין למשט הבא. הדרך השנייה שנבחרה דרשה פעולה נקייה. השתלטות מהירה,אפס נפגעים וניווט הספינות באמצעות הכוחות שלנו. לשם כך(כמו לכל פעולה צבאית ובמיוחד לפעולת קומנדו)נדרש מודיעין אמין ומדויק. מודיעין כזה לא היה. בתוצאה – פעולה מסורבלת,מדממת והרת אסון שהחמירה את מצבה של ישראל ביחסיה עם העולם ובמיוחד פגעה שוב ושוב בהרתעה שנו. מה שהצטייר על סיפון המרמרה היה גרוע ביותר לתדמית ולהרתעה. יחידת העילית של ישראל מוכה וחבולה נתונה לחסדיהם של בריוני המשט.

לסיכום

נראה לי שאירועים אלו משקפים את מיקומה של ישראל בסולם האווילות של טוכמן,שם ניצבת ישראל באחד משלביו הגבוהים של הסולם. ישראל, בנחישות ובבטחה, ממשיכה במרץ רב לפעול נגד האינטרסים של עצמה. אם הגברת טוכמן ז"ל הייתה בחיים,והיה לה עדיין כושר כתיבה ואנרגיות לעסוק בנושא מתסכל כזה הרי שלבטח הייתה יושבת וכותבת ספר חדש. "מצעד האיוולת של ישראל".

הבעיה הנוספת שהיא גדולה מהאיוולת(שבפני עצמה,כמו הטיפשות היא אינה נסלחת) הינה חוסר היכולת ללמוד מטעויות והתכונה החסרה הזאת הפכה לגורלית בכל הקשור לקיומנו כמדינת היהודים.מספרים על תא"ל אביגדור קהלני שיצא עם נהגו מנפח שברמת הגולן לפיקוד בצפת ובסוף הירידה מהרמה הורה לנהגו לחזור לבסיס בנפח. כשהגיעו לשער הבסיס הורה שוב קהלני לנהג לחזור לכוון צפת. "יש בור אחד שפספסת" הבהיר לנהג המשתומם. אז זהו שאיש אותנו לא יחזיר.

פורסם ב NEWS1 21.6.10