במקרה הנדון, בג"צ העדיף ללא היסוס את העיקרון הטוטאלי "הזכות להפגין" מול עיקרון ביטחון הציבור. כפי שהעדיף במרבית החלטותיו הקודמת בנושאי הביטחון את העקרונות הדמוהומניים על פני כל השאר. האמירה של בג"צ לרשויות המוסמכות חדה וברורה. אנחנו מבינים טוב מכם בתחום שעליו אתם מופקדים ונחליט על פי סולם הערכים שקבענו.
*
החלטת בג"צ מיום 4.3.10 הינה תולדה של תסבוכת רעיונית/משפטית/מדינית שהבג"צ מצא את עצמו(שלא בטובתו) כמחויב לספק פתרונות לכל בעיה אפשרית.(הכל שפיט).פתרונות אותם הוא מתקשה לייצר מכובד הבעיות שהטיל על כתפיו במו ידיו. בג"צ תמרן את עצמו לדרך צרה ללא מוצא ומתקשה להיחלץ משם.
בהחלטה הנ"ל יש את כל המרעין בישין והפרדוקסים הנובעים מהתפישה של בג"צ את עצמו:
גוף שלא נבחר בעל אג'נדה שנויה במחלוקת שממנה את מקורביו לאידיאולוגיה ומתעלם מצפיותיו של מקבל השרות המרכזי שלו – הציבור הישראלי הציוני.
מדובר בעתירה שהוגשה בתחילת השבוע על ידי תושבי השכונה וארגון שמאלני על אי קבלת התר
ממשטרת מחוז ירושלים לקיים הפגנה בשכונת שייך ג'ראח. העותרים ביקשו להפגין -
" במחאה על ההשתלטות היהודית.ונגד פנוי משפחות פלסטיניות מבתיהם שבשכונה".
מרבית הויכוח מתרכז בחלקה המערבי של השכונה,בשטח קטן מ 20 דונם שעליו התיישבה קהילה יהודית קטנה בשלהי המאה ה-19.
במהלך מלחמת השחרור,גורשה קהילה זו בידי השלטונות הירדניים ובמקומם יושבו במקום פליטים פלסטינים. התושבים החדשים ויתרו על מעמדם כפליטים ושלמו דמי שכירות לקופת האוצר הירדני.
בתום מלחמת ששת הימים ועד ל 1972,לא חל שנוי מעשי בסטאטוס הקיים של הפלסטינים במתחם זה.
בשנת 1972,רשם מנהל מקרקעי ישראל את האדמות והבתים על שם בעליהם המקוריים וועדי "העדה הספרדית" וועד "כנסת ישראל",בהתאם לקושאנים שהוגשו ואושרו.
עשר שנים לאחר מכן תבעו וועדים אלו את המשפחות הפלסטיניות על אי תשלום שכר דירה,כמתבקש מרישום הבעלות של מנהל מקרקעי ישראל,ובפשרה שנקבעה בבוררות סוכם להכיר במשפחות אלו כ"דיירים מוגנים" כל עוד ישלמו שכר דירה לתובעים.
למרות ההסכם סרבו מרבית המשפחות לשלם שכר דירה כפי שנקבע בבוררות.
סירוב זה הניב הליכים משפטיים שמוצו בהוצאת צווי פינוי לתושבים הסרבנים.מספר משפחו פונו בפועל וכנגד השאר נמשכים ההליכים המשפטיים.
אם נסכם את הפרשה נמצא כי אותם תושבים ששוכנו כשוכרים על אדמות לא להם ובשל כך שלמו שכר דירה לממשלת ירדן, מסרבים לעשות זאת כשמדובר בבעלים יהודים ישראלים. ניתן להסיק שאם היו משלמים כנדרש,איש לא היה תובע מהם להתפנות. בכך מנסים תושבים אלו לקבוע לעצמם מעמד חדש שלא היה קיים כבעלים של בתים וקרקעות השייכות לאחרים.
המחאה וההפגנה הינם בעצם נגד בתי המשפט שפסקו כפי שפסקו בעניינם של תושבי שייך ג'ראח וכנגד גורמי האכיפה שמתפקידם להוציא לפועל את החלטות בתי המשפט.
כל הפגנה מצריכה רישיון. את הרישיון מנפיקה משטרת ישראל.למשטרת ישראל כלי הערכה וניסיון מקצועי המאפשרים לקבוע אם הפגנה או כל מחאה אחרת תפר את הסדר הציבורי ותסכן את שלום הציבור. משטרת ישראל הינה הרשות הממלכתית המוסמכת והמקצועית להגדיר את הפוטנציאל הסיכוני של ההפגנה ולהחליט אם להותיר את קיומה.
משטרת ישראל מודעת לנפיצות של שייך ג'ראח."אין יום ללא חיכוכים,קטטות וידויי אבנים שמחייבים אותנו להיות שם" עדכן הממ"ז פרנקו את השופטים.
משטרת ישראל בדקה,שקלה והחליטה שלא לאשר את ההפגנה מטעמי סיכון שלום הציבור,בא הבג"צ והפך את ההחלטה של הרשות המוסמכת על פיה.הבג"צ שלח את השוטרים "למצוא פתרון" וחזר להיכלות השיש. בדיוק כפי שנהג בסוגיית כביש 443 כשביטל את איסור התנועה של הפלסטינים, בניגוד לקביעת הרשות המקצועית והמוסמכת(צה"ל במקרה זה), ושלח את הקצינים "למצוא פיתרון". בדיוק כפי שנהג בנושא תוואי גדר ההפרדה וכפי שקבע לגבי הפעלת בית סוהר פרטי ע"י השב"ס ושלח את האסירים וסוהרים חזרה למתקנים הדחוסים והמתפוררים שלהם.
"משטרת ישראל מבקשת להחזיר את מדינת ישראל לשנות ה-70 בכל הנוגע לזכות ההפגנה" נזפו השופטים במפקד המחוז. בעיני עצמם הם הצילו את מדינת ישראל מהיותה כסדום ועמורה והפכוה למקום היאה למשכנו של "האדם הנאור".(על כך לא קשה להתווכח).
בג"צ אמור לקבוע אם החלטה שניתנה על ידי הרשות, ניתנה בנוהל תקין ועפ"י סמכותה של הרשות ולא להתערב במוחלט.(בהנחה שניתנה בתקינות ובסמכות).
במקרה הנדון, בג"צ העדיף ללא היסוס את העיקרון הטוטאלי "הזכות להפגין" מול עיקרון ביטחון הציבור. כפי שהעדיף במרבית החלטותיו הקודמת בנושאי הביטחון את העקרונות הדמוהומניים על פני כל השאר. האמירה של בג"צ לרשויות המוסמכות חדה וברורה. אנחנו מבינים טוב מכם בתחום שעליו אתם מופקדים ונחליט על פי סולם הערכים שקבענו.
הבעיה שיש באמירה כזאת נטילת סמכות ללא נטילת אחריות. מי שיתמודד עם תוצאות ההחלטה אלו הרשויות המוסמכות והציבור. לא הבג"צ. מה שעומד מאחורי פסיקות בג"צ זו אידיאולוגיה של קבוצה קטנה שמזינה ומפרה את עצמה בתוך בועה.אידיאולוגיה שבלשון המעטה שנויה מאד במחלוקת. אידיאולוגיה שאולי טובה בעיני עצמה אך תלושה מהמקום,הזמן והמצב. אידיאולוגיה שקובעת סדר עדיפות הזוי ומקבעת סדר יום מסוכן. אידיאולוגיה שהפכה לקיבעון.
הבג"צ מרחיב את הבקע הפעור שבינו ולבין מרבית הציבור. בקע ההופך לתהום בלתי ניתנת לגישור.
*
החלטת בג"צ מיום 4.3.10 הינה תולדה של תסבוכת רעיונית/משפטית/מדינית שהבג"צ מצא את עצמו(שלא בטובתו) כמחויב לספק פתרונות לכל בעיה אפשרית.(הכל שפיט).פתרונות אותם הוא מתקשה לייצר מכובד הבעיות שהטיל על כתפיו במו ידיו. בג"צ תמרן את עצמו לדרך צרה ללא מוצא ומתקשה להיחלץ משם.
בהחלטה הנ"ל יש את כל המרעין בישין והפרדוקסים הנובעים מהתפישה של בג"צ את עצמו:
גוף שלא נבחר בעל אג'נדה שנויה במחלוקת שממנה את מקורביו לאידיאולוגיה ומתעלם מצפיותיו של מקבל השרות המרכזי שלו – הציבור הישראלי הציוני.
מדובר בעתירה שהוגשה בתחילת השבוע על ידי תושבי השכונה וארגון שמאלני על אי קבלת התר
ממשטרת מחוז ירושלים לקיים הפגנה בשכונת שייך ג'ראח. העותרים ביקשו להפגין -
" במחאה על ההשתלטות היהודית.ונגד פנוי משפחות פלסטיניות מבתיהם שבשכונה".
מרבית הויכוח מתרכז בחלקה המערבי של השכונה,בשטח קטן מ 20 דונם שעליו התיישבה קהילה יהודית קטנה בשלהי המאה ה-19.
במהלך מלחמת השחרור,גורשה קהילה זו בידי השלטונות הירדניים ובמקומם יושבו במקום פליטים פלסטינים. התושבים החדשים ויתרו על מעמדם כפליטים ושלמו דמי שכירות לקופת האוצר הירדני.
בתום מלחמת ששת הימים ועד ל 1972,לא חל שנוי מעשי בסטאטוס הקיים של הפלסטינים במתחם זה.
בשנת 1972,רשם מנהל מקרקעי ישראל את האדמות והבתים על שם בעליהם המקוריים וועדי "העדה הספרדית" וועד "כנסת ישראל",בהתאם לקושאנים שהוגשו ואושרו.
עשר שנים לאחר מכן תבעו וועדים אלו את המשפחות הפלסטיניות על אי תשלום שכר דירה,כמתבקש מרישום הבעלות של מנהל מקרקעי ישראל,ובפשרה שנקבעה בבוררות סוכם להכיר במשפחות אלו כ"דיירים מוגנים" כל עוד ישלמו שכר דירה לתובעים.
למרות ההסכם סרבו מרבית המשפחות לשלם שכר דירה כפי שנקבע בבוררות.
סירוב זה הניב הליכים משפטיים שמוצו בהוצאת צווי פינוי לתושבים הסרבנים.מספר משפחו פונו בפועל וכנגד השאר נמשכים ההליכים המשפטיים.
אם נסכם את הפרשה נמצא כי אותם תושבים ששוכנו כשוכרים על אדמות לא להם ובשל כך שלמו שכר דירה לממשלת ירדן, מסרבים לעשות זאת כשמדובר בבעלים יהודים ישראלים. ניתן להסיק שאם היו משלמים כנדרש,איש לא היה תובע מהם להתפנות. בכך מנסים תושבים אלו לקבוע לעצמם מעמד חדש שלא היה קיים כבעלים של בתים וקרקעות השייכות לאחרים.
המחאה וההפגנה הינם בעצם נגד בתי המשפט שפסקו כפי שפסקו בעניינם של תושבי שייך ג'ראח וכנגד גורמי האכיפה שמתפקידם להוציא לפועל את החלטות בתי המשפט.
כל הפגנה מצריכה רישיון. את הרישיון מנפיקה משטרת ישראל.למשטרת ישראל כלי הערכה וניסיון מקצועי המאפשרים לקבוע אם הפגנה או כל מחאה אחרת תפר את הסדר הציבורי ותסכן את שלום הציבור. משטרת ישראל הינה הרשות הממלכתית המוסמכת והמקצועית להגדיר את הפוטנציאל הסיכוני של ההפגנה ולהחליט אם להותיר את קיומה.
משטרת ישראל מודעת לנפיצות של שייך ג'ראח."אין יום ללא חיכוכים,קטטות וידויי אבנים שמחייבים אותנו להיות שם" עדכן הממ"ז פרנקו את השופטים.
משטרת ישראל בדקה,שקלה והחליטה שלא לאשר את ההפגנה מטעמי סיכון שלום הציבור,בא הבג"צ והפך את ההחלטה של הרשות המוסמכת על פיה.הבג"צ שלח את השוטרים "למצוא פתרון" וחזר להיכלות השיש. בדיוק כפי שנהג בסוגיית כביש 443 כשביטל את איסור התנועה של הפלסטינים, בניגוד לקביעת הרשות המקצועית והמוסמכת(צה"ל במקרה זה), ושלח את הקצינים "למצוא פיתרון". בדיוק כפי שנהג בנושא תוואי גדר ההפרדה וכפי שקבע לגבי הפעלת בית סוהר פרטי ע"י השב"ס ושלח את האסירים וסוהרים חזרה למתקנים הדחוסים והמתפוררים שלהם.
"משטרת ישראל מבקשת להחזיר את מדינת ישראל לשנות ה-70 בכל הנוגע לזכות ההפגנה" נזפו השופטים במפקד המחוז. בעיני עצמם הם הצילו את מדינת ישראל מהיותה כסדום ועמורה והפכוה למקום היאה למשכנו של "האדם הנאור".(על כך לא קשה להתווכח).
בג"צ אמור לקבוע אם החלטה שניתנה על ידי הרשות, ניתנה בנוהל תקין ועפ"י סמכותה של הרשות ולא להתערב במוחלט.(בהנחה שניתנה בתקינות ובסמכות).
במקרה הנדון, בג"צ העדיף ללא היסוס את העיקרון הטוטאלי "הזכות להפגין" מול עיקרון ביטחון הציבור. כפי שהעדיף במרבית החלטותיו הקודמת בנושאי הביטחון את העקרונות הדמוהומניים על פני כל השאר. האמירה של בג"צ לרשויות המוסמכות חדה וברורה. אנחנו מבינים טוב מכם בתחום שעליו אתם מופקדים ונחליט על פי סולם הערכים שקבענו.
הבעיה שיש באמירה כזאת נטילת סמכות ללא נטילת אחריות. מי שיתמודד עם תוצאות ההחלטה אלו הרשויות המוסמכות והציבור. לא הבג"צ. מה שעומד מאחורי פסיקות בג"צ זו אידיאולוגיה של קבוצה קטנה שמזינה ומפרה את עצמה בתוך בועה.אידיאולוגיה שבלשון המעטה שנויה מאד במחלוקת. אידיאולוגיה שאולי טובה בעיני עצמה אך תלושה מהמקום,הזמן והמצב. אידיאולוגיה שקובעת סדר עדיפות הזוי ומקבעת סדר יום מסוכן. אידיאולוגיה שהפכה לקיבעון.
הבג"צ מרחיב את הבקע הפעור שבינו ולבין מרבית הציבור. בקע ההופך לתהום בלתי ניתנת לגישור.
פורסם ב NEWS1 7.3.10
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה