איראן מעוניינת להפוך למעצמה אזורית (בינתיים) ורואה בנשק הגרעיני את אחד התנאים לכך. ישראל מפרשת מגמה זו כאיום קיומי. העולם נחלק בין הגורמים שרוצים לנטרל את מאוויי איראן ואינם יכולים, לבין אלה שיכולים אך אינם רוצים. לפיכך, אין לצפות שהבעיה תיפתר בדיפלומטיה או בלחצים כלכליים. ארה"ב ואירופה לא יסתכנו בפעולה צבאית בשל התנגדותם של סין
ורוסיה לפעולה כזאת, שתפגע באינטרסים שלהם. ישראל לבדה תעמוד מול דילמה אכזרית, לתקוף או לא לתקוף.
ורוסיה לפעולה כזאת, שתפגע באינטרסים שלהם. ישראל לבדה תעמוד מול דילמה אכזרית, לתקוף או לא לתקוף.
*
מחמוד אחמדינג'אד העלה את איראן על מסלול עקשני ואינטנסיבי, שמוליך לייצור נשק גרעיני מיום שהפך לנשיא איראן בשנת 2005. איראן עשתה לצורך זה את כל שניתן לעשות מבלי להצהיר על כך במפורש. סאגת העשרת האורניום, על תחמוניה ותעתועיה הינה מרכיב מרכזי בהתנהלות האיראנית.איראן מסרבת להוציא מידיה את השליטה על העשרת האורנים ובכוונתה לשדרג את יכולותיה עד לרמה הדרושה לייצור נשק גרעיני.
במאמר שפרסמתי בגיליון "הביטחון" מס' 29 (מאי-יוני 2009) ציינתי, שלאיראן יהיה אמל"ח גרעיני בגלל שישראל לא תרשה לעצמה כל פעולה צבאית כנגד איראן (בגלל המחיר) ושאיש לא יעשה זאת במקומה בשל היעדר מוטיבציה מספקת ובשל ניגוד אינטרסים.
תמונת המצב העדכנית לזמן כתיבת המאמר הזה אינה שונה במהותה. האופציה הצבאית של ישראל קיימת כיכולת טכנית בעיקרה. הפעלתה המעשית תגבה תג מחיר יקר בחיי אדם ובתשתיות של ישראל. תג מחיר כזה יהיה הגורם המכריע בהחלטת ההנהגה כשתעמוד מול נקודת האל-חזור של הגרעון הצבאי-האיראני. החלטה דרמטית כזו על השלכותיה הגורליות מצריכה הנהגה נבונה, עקבית ואמיצה וצריך יהיה לקוות שההנהגה הקיימת עונה להגדרה הזאת.
בשלב זה מתקיים הניסיון של ישראל להיבנות כצדיקים על מנת שמלאכתה של ישראל תיעשה בידי אחרים, אך גם בכך לא צלחנו. מעמדה של ישראל הולך ונשחק כמעט מכל היבט אפשרי. כל מהלך צבאי וביטחוני מוצדק ככל שיהיה הופך לבומרנג הנתקע לנו במצח. את האהדה והתמיכה שקבלנו ערב מלחמת לבנון השנייה ובמהלכה, איבדנו כשהיה ברור, שלא ספקנו את הסחורה. את ההזדהות והסימפטיה שצברנו במהלך שבע שנות ספיגת הרקטות בדרום, אבדנו בתום מבצע "עופרת יצוקה" בשל היעדר הכרעה ברורה והדו"ח המעוות של גולדסטון. את הרוח הגבית שקבלנו במלחמתנו בטרור אבדנו בשל המיוחס לנו בדובאי. ארצות הברית אובדת לנו בשל הצהרות מיותרות בעיתויים הגרועים ביותר שניתן להעלות על הדעת. אם כך, צדיקים אנחנו אולי בעיני עצמנו, אך לא בעיני המערב (על שאר הגלובוס מיותר לדבר). לכן, מלאכתנו גם לא תעשה בידי האחרים. וכאן נכנסים לתמונה גם האינטרסים של הגורמים המעורבים, שאותם יש לנתח כדי לאבחן אם המגמות המתהוות בהקשר האיראני טובות או רעות ליהודים.
ניגודי האינטרסים בין המעצמות
הגורמים העיקריים שפועלים בזירה מול מזימותיו של אחמדינג'אד והייטולותיו הן המעצמות של המאה-21, ארה"ב, רוסיה, אירופה וסין. כדי להשית סנקציות אפקטיביות על איראן, עליהן להגיע להסכמה מלאה על מהות הסנקציות,היקפן ועוצמתן. העניין הוא, שהסכמה כזאת הינה פועל יוצא של אינטרסים משותפים וכאלה כמעט ואין בנמצא. ניגודי אינטרסים יש ביניהן בשפע.
לארצות הברית ואירופה עניין משותף בשמירה על "שקט תעשייתי"-גלובאלי, שיאפשר התאוששות מהמשבר הכלכלי וייצוב ההגמוניה המערבית באזורי הפקות הנפט והמשך אספקתו בתדירות קבועה ובעלות נמוכה. המערב מעוניין כמובן במפרץ פרסי שבע ורגוע ומתייחס למהותם של משטרי המלוכה והנסיכויות בסלחנות, שלא פעם עומדת בסתירה לעקרונות הדמוקרטיים וההומאניים, שבהם המערב דוגל ולהם מחויב (לפחות הצהרתית). האינטרסים של רוסיה וסין שונים ובדרך כלל מנוגדים, גם בשל אופיים השונה של משטרים אלו- הקומוניזם הליברלי של הסינים וה"מונרכיה" הפוטינית, שמתחזה (בלי להתאמץ יתר על המידה) לדמוקרטיה.
רוסיה
רוסיה מודעת לחולשתה מול המערב, אך שואפת לדחוק את האחרונה מחוץ למפרץ הפרסי. רוסיה רואה את המפרץ הפרסי כאזור חשוב ביותר לאינטרסים שלה. הסלמת המתיחות הצבאית באזור, משרתת את רוסיה כמו את ברה"מ בעבר, שיודעת להפיק תועלת מעליית מחירי הדלק ומגידול מואץ של סחר הנשק. אינטרס זה מאפיל על החשש של רוסיה מפני הגרעין האיראני. התמרונים המדיניים של רוסיה הינם שילוב אקרובאטי של האורקל מדלפי (ממוסקבה במקרה שלנו) עם קורדינציה הפוכה, הצהרות שכל צד מבין אחרת וקשר מקרי בינן לבין מעשיהן בפועל. מבחינתם של מדביידב ופוטין, מרחב התמרון גדול דיו והזמן אינו פועל לרעתם. כאשר האיראנים יגיעו לנקודת האל-חזור, הרוסים ינסו לרחוץ בניקיון כפיהם. "ניסינו אך לא הגענו לכלל הסכמה", יטענו הרוסים. במקביל, איראן תהיה מצוידת באמצעי נ.מ. רוסיים מתקדמים ותמשיך לקבל סיוע רוסי להמשך הפיתוח של טיל השיהאב-5 ודורותיו הבאים. האיראנים לומדים להעריך את ההתנהלות הרוסית, שמהווה עבורם בלם לסנקציות נגדם. במאזן הגלובאלי, רוסיה לא רואה באיראן איום אלא שותפה אסטרטגית מול אויב מסורתי -המערב.יכולתם הבליסטית ארוכת הטווח של האיראנים תעבה את הכסוי הרוסי הקיים שמעל מדינות נאט"ו.
סין
לסין אינטרסים ואסטרטגיה משלה. צמיחתה האדירה של סין מצריכה מקורות אנרגיה. לסין תלות הולכת וגוברת במקורות אנרגיה מיובאים. סין הינה יבואנית הנפט השלישית בגודלה בעולם. המזרח התיכון תופס מקום מרכזי כספק הנפט של הסינים ומשם מועברת מחצית מצריכת הנפט של הסינים. עקב צמיחת הכלכלה הסינית תלותה של סין בנפט של המזרח התיכון תלך ותגבר. אז הסיפור המרכזי הסיני הוא נפט ולא הגרעין האיראני (האחרון אינו מהווה איום מהותי על סין מפאת גודלה ועמדותיה הידועות). בנוסף לצריכת הנפט, יש גם את עניין ההשקעות. סין השקיעה בפיתוח התשתיות האנרגיה באיראן הון עתק. לפיכך, יש לסין עניין מובהק לשמר יחסים תקינים עם איראן. מעורבותה של סין במפרץ הפרסי מגוונת, תעשייתית וצבאית. סין חייבת בעיני עצמה, שלא להפגין עמדה אנטי-איראנית ומתמרנת בין אינטרסים מתנגשים הנובעים ממחויבותה כמעצמה עולמית-אחראית (בגרסה ייחודית של משטר קומוקפיטליסטי) הנבנית מחומרים מערביים לבין רצונה בנורמליזציה עם איראן.
ישראל
ישראל כמו תמיד נשחקת בין הכוחות והאינטרסים המנוגדים ואלה מאבדים בהדרגה את משקלם הסגולי בעיני המעצמות. המיצוב של ישראל כמעוז מערבי בלב איזור הנשלט על-ידי אויביי המערב הולך ומתערער. הסיבות לכך שונות. על חלקן אין לנו את היכולת להשפיע ועל חלקן האחר, השפעתנו מוגבלת ומתמעטת. אין לי כוונה במאמר הזה להתייחס להתנהלות הבעייתית של ראשי הממשלות השונות, שבפעולותיהם או במחדליהם הסלימו את הבעיה.
מסקנות
ניתן להקיש מתמונת מצב זו, שלא תתקיימנה סנקציות יעילות נגד איראן. ארה"ב ואירופה בלא תמיכתם של רוסיה וסין לא יצליחו בכך לבדן.
"Der Spiegel" , הירחון הגרמני, פרסם לאחרונה באינטרנט פרטים על תוכנית אירופית להטיל סנקציות חדשות על איראן וציין, שאינן אלא "זריעת חול בעינים".כל השחקנים המשתתפים במשחק הזה יודעים זאת."הסנקציות שמדינות המערב מתכננות מועדות לכישלון". מי שקורא נכון את המפה האוניברסאלית, לא צריך להתפלא על כך.
איראן מעוניינת להפוך למעצמה אזורית (בשלב זה) ורואה בנשק הגרעיני את אחד התנאים לכך. ישראל מפרשת מגמה זו כאיום קיומי. העולם נחלק בין הגורמים, שרוצים לנטרל את מאוויי איראן ואינם יכולים לבין אלה שיכולים אך אינם רוצים. לפיכך,
אין לצפות, שהבעיה תיפתר בדיפלומטיה או בלחצים כלכליים.
ארה"ב ואירופה לא יסתכנו בפעולה צבאית בשל התנגדותם של סין ורוסיה לפעולה כזאת, שתפגע באינטרסים שלהם.
ישראל לבדה תעמוד מול דילמה אכזרית, לתקוף או לא לתקוף?
הערכת האיום
איראן פועלת בשני מישורים שמהווים סכנה הולכת וגוברת על ישראל. במישור ההצהרתי, אחמדינג'אד אומר במפורש, שיש לחסל את ישראל ופועל ללא לאות לדה לגיטימציה שלה, ובמישור המעשי, איראן משלימה מהלכים לקראת ייצור פצצה גרעינית בלו"ז מואץ. במקביל משדרגת איראן את יכולותיה הבליסטיות ואת יכולות הנ.מ. שלה.
איראן גם מציידת ומאמנת באינטנסיביות את שלוחותיה בלבנון ובעזה. ארסנל הנשק של החיזבאללה" ושל החמאס" מתעצם ומתחדש.
האיום על ישראל מהותי, ברור וגלוי לעין כל.
לסיכום
ישראל תאלץ לבחור בין פעולה התקפית צבאית, שתמוטט את תשתית הגרעין האיראני לבין ישיבה וצפייה בעינים כלות בתהליך הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית. תקיפה צבאית תגבה מחיר גבוה בחיי אדם ותשתיות והנזק המיידי והמתמשך לטווח הארוך עלול להיות בלתי-נסבל.
יחד עם זאת, האופציה לשבת ולהמתין עד שאיראן וגרורותיה יחושו עצמן חזקות מספיק כדי לתקוף את ישראל ולהשמידה תהיה הימור מסוכן בפני עצמו.
שאלת מליון הדולר הינה איזו אופציה מהשתיים גרועה פחות.
האנשים שמנהיגים היום את המדינה עומדים בפני החלטה קשה ואכזרית, שאינם יכולים לחמוק ממנה. מרחב התמרון הולך ומצטמצם ורגע ההכרעה קרב.
צריך יהיה לקוות ולהאמין, שתתקבל החלטה אמיצה ואופטימאלית ולסמוך על הצבא ועל שאר מרכיבי מערכת הביטחון, שיעשו את העבודה בנחישות ובמקצועיות כמו שאנחנו יודעים לעשות כשדוחקים אותנו לפינה, זאת כמובן במידה ולא תמצא דרך אחרת, דרך, שלא נתגלתה עד כה.
*הכותב הינו היו"ר לשעבר של ה"פורום לביטחון ואבטחה בישראל"
פורסם בירחון הביטחון,גליון 33 מרץ-אפריל 2010
במאמר שפרסמתי בגיליון "הביטחון" מס' 29 (מאי-יוני 2009) ציינתי, שלאיראן יהיה אמל"ח גרעיני בגלל שישראל לא תרשה לעצמה כל פעולה צבאית כנגד איראן (בגלל המחיר) ושאיש לא יעשה זאת במקומה בשל היעדר מוטיבציה מספקת ובשל ניגוד אינטרסים.
תמונת המצב העדכנית לזמן כתיבת המאמר הזה אינה שונה במהותה. האופציה הצבאית של ישראל קיימת כיכולת טכנית בעיקרה. הפעלתה המעשית תגבה תג מחיר יקר בחיי אדם ובתשתיות של ישראל. תג מחיר כזה יהיה הגורם המכריע בהחלטת ההנהגה כשתעמוד מול נקודת האל-חזור של הגרעון הצבאי-האיראני. החלטה דרמטית כזו על השלכותיה הגורליות מצריכה הנהגה נבונה, עקבית ואמיצה וצריך יהיה לקוות שההנהגה הקיימת עונה להגדרה הזאת.
בשלב זה מתקיים הניסיון של ישראל להיבנות כצדיקים על מנת שמלאכתה של ישראל תיעשה בידי אחרים, אך גם בכך לא צלחנו. מעמדה של ישראל הולך ונשחק כמעט מכל היבט אפשרי. כל מהלך צבאי וביטחוני מוצדק ככל שיהיה הופך לבומרנג הנתקע לנו במצח. את האהדה והתמיכה שקבלנו ערב מלחמת לבנון השנייה ובמהלכה, איבדנו כשהיה ברור, שלא ספקנו את הסחורה. את ההזדהות והסימפטיה שצברנו במהלך שבע שנות ספיגת הרקטות בדרום, אבדנו בתום מבצע "עופרת יצוקה" בשל היעדר הכרעה ברורה והדו"ח המעוות של גולדסטון. את הרוח הגבית שקבלנו במלחמתנו בטרור אבדנו בשל המיוחס לנו בדובאי. ארצות הברית אובדת לנו בשל הצהרות מיותרות בעיתויים הגרועים ביותר שניתן להעלות על הדעת. אם כך, צדיקים אנחנו אולי בעיני עצמנו, אך לא בעיני המערב (על שאר הגלובוס מיותר לדבר). לכן, מלאכתנו גם לא תעשה בידי האחרים. וכאן נכנסים לתמונה גם האינטרסים של הגורמים המעורבים, שאותם יש לנתח כדי לאבחן אם המגמות המתהוות בהקשר האיראני טובות או רעות ליהודים.
ניגודי האינטרסים בין המעצמות
הגורמים העיקריים שפועלים בזירה מול מזימותיו של אחמדינג'אד והייטולותיו הן המעצמות של המאה-21, ארה"ב, רוסיה, אירופה וסין. כדי להשית סנקציות אפקטיביות על איראן, עליהן להגיע להסכמה מלאה על מהות הסנקציות,היקפן ועוצמתן. העניין הוא, שהסכמה כזאת הינה פועל יוצא של אינטרסים משותפים וכאלה כמעט ואין בנמצא. ניגודי אינטרסים יש ביניהן בשפע.
לארצות הברית ואירופה עניין משותף בשמירה על "שקט תעשייתי"-גלובאלי, שיאפשר התאוששות מהמשבר הכלכלי וייצוב ההגמוניה המערבית באזורי הפקות הנפט והמשך אספקתו בתדירות קבועה ובעלות נמוכה. המערב מעוניין כמובן במפרץ פרסי שבע ורגוע ומתייחס למהותם של משטרי המלוכה והנסיכויות בסלחנות, שלא פעם עומדת בסתירה לעקרונות הדמוקרטיים וההומאניים, שבהם המערב דוגל ולהם מחויב (לפחות הצהרתית). האינטרסים של רוסיה וסין שונים ובדרך כלל מנוגדים, גם בשל אופיים השונה של משטרים אלו- הקומוניזם הליברלי של הסינים וה"מונרכיה" הפוטינית, שמתחזה (בלי להתאמץ יתר על המידה) לדמוקרטיה.
רוסיה
רוסיה מודעת לחולשתה מול המערב, אך שואפת לדחוק את האחרונה מחוץ למפרץ הפרסי. רוסיה רואה את המפרץ הפרסי כאזור חשוב ביותר לאינטרסים שלה. הסלמת המתיחות הצבאית באזור, משרתת את רוסיה כמו את ברה"מ בעבר, שיודעת להפיק תועלת מעליית מחירי הדלק ומגידול מואץ של סחר הנשק. אינטרס זה מאפיל על החשש של רוסיה מפני הגרעין האיראני. התמרונים המדיניים של רוסיה הינם שילוב אקרובאטי של האורקל מדלפי (ממוסקבה במקרה שלנו) עם קורדינציה הפוכה, הצהרות שכל צד מבין אחרת וקשר מקרי בינן לבין מעשיהן בפועל. מבחינתם של מדביידב ופוטין, מרחב התמרון גדול דיו והזמן אינו פועל לרעתם. כאשר האיראנים יגיעו לנקודת האל-חזור, הרוסים ינסו לרחוץ בניקיון כפיהם. "ניסינו אך לא הגענו לכלל הסכמה", יטענו הרוסים. במקביל, איראן תהיה מצוידת באמצעי נ.מ. רוסיים מתקדמים ותמשיך לקבל סיוע רוסי להמשך הפיתוח של טיל השיהאב-5 ודורותיו הבאים. האיראנים לומדים להעריך את ההתנהלות הרוסית, שמהווה עבורם בלם לסנקציות נגדם. במאזן הגלובאלי, רוסיה לא רואה באיראן איום אלא שותפה אסטרטגית מול אויב מסורתי -המערב.יכולתם הבליסטית ארוכת הטווח של האיראנים תעבה את הכסוי הרוסי הקיים שמעל מדינות נאט"ו.
סין
לסין אינטרסים ואסטרטגיה משלה. צמיחתה האדירה של סין מצריכה מקורות אנרגיה. לסין תלות הולכת וגוברת במקורות אנרגיה מיובאים. סין הינה יבואנית הנפט השלישית בגודלה בעולם. המזרח התיכון תופס מקום מרכזי כספק הנפט של הסינים ומשם מועברת מחצית מצריכת הנפט של הסינים. עקב צמיחת הכלכלה הסינית תלותה של סין בנפט של המזרח התיכון תלך ותגבר. אז הסיפור המרכזי הסיני הוא נפט ולא הגרעין האיראני (האחרון אינו מהווה איום מהותי על סין מפאת גודלה ועמדותיה הידועות). בנוסף לצריכת הנפט, יש גם את עניין ההשקעות. סין השקיעה בפיתוח התשתיות האנרגיה באיראן הון עתק. לפיכך, יש לסין עניין מובהק לשמר יחסים תקינים עם איראן. מעורבותה של סין במפרץ הפרסי מגוונת, תעשייתית וצבאית. סין חייבת בעיני עצמה, שלא להפגין עמדה אנטי-איראנית ומתמרנת בין אינטרסים מתנגשים הנובעים ממחויבותה כמעצמה עולמית-אחראית (בגרסה ייחודית של משטר קומוקפיטליסטי) הנבנית מחומרים מערביים לבין רצונה בנורמליזציה עם איראן.
ישראל
ישראל כמו תמיד נשחקת בין הכוחות והאינטרסים המנוגדים ואלה מאבדים בהדרגה את משקלם הסגולי בעיני המעצמות. המיצוב של ישראל כמעוז מערבי בלב איזור הנשלט על-ידי אויביי המערב הולך ומתערער. הסיבות לכך שונות. על חלקן אין לנו את היכולת להשפיע ועל חלקן האחר, השפעתנו מוגבלת ומתמעטת. אין לי כוונה במאמר הזה להתייחס להתנהלות הבעייתית של ראשי הממשלות השונות, שבפעולותיהם או במחדליהם הסלימו את הבעיה.
מסקנות
ניתן להקיש מתמונת מצב זו, שלא תתקיימנה סנקציות יעילות נגד איראן. ארה"ב ואירופה בלא תמיכתם של רוסיה וסין לא יצליחו בכך לבדן.
"Der Spiegel" , הירחון הגרמני, פרסם לאחרונה באינטרנט פרטים על תוכנית אירופית להטיל סנקציות חדשות על איראן וציין, שאינן אלא "זריעת חול בעינים".כל השחקנים המשתתפים במשחק הזה יודעים זאת."הסנקציות שמדינות המערב מתכננות מועדות לכישלון". מי שקורא נכון את המפה האוניברסאלית, לא צריך להתפלא על כך.
איראן מעוניינת להפוך למעצמה אזורית (בשלב זה) ורואה בנשק הגרעיני את אחד התנאים לכך. ישראל מפרשת מגמה זו כאיום קיומי. העולם נחלק בין הגורמים, שרוצים לנטרל את מאוויי איראן ואינם יכולים לבין אלה שיכולים אך אינם רוצים. לפיכך,
אין לצפות, שהבעיה תיפתר בדיפלומטיה או בלחצים כלכליים.
ארה"ב ואירופה לא יסתכנו בפעולה צבאית בשל התנגדותם של סין ורוסיה לפעולה כזאת, שתפגע באינטרסים שלהם.
ישראל לבדה תעמוד מול דילמה אכזרית, לתקוף או לא לתקוף?
הערכת האיום
איראן פועלת בשני מישורים שמהווים סכנה הולכת וגוברת על ישראל. במישור ההצהרתי, אחמדינג'אד אומר במפורש, שיש לחסל את ישראל ופועל ללא לאות לדה לגיטימציה שלה, ובמישור המעשי, איראן משלימה מהלכים לקראת ייצור פצצה גרעינית בלו"ז מואץ. במקביל משדרגת איראן את יכולותיה הבליסטיות ואת יכולות הנ.מ. שלה.
איראן גם מציידת ומאמנת באינטנסיביות את שלוחותיה בלבנון ובעזה. ארסנל הנשק של החיזבאללה" ושל החמאס" מתעצם ומתחדש.
האיום על ישראל מהותי, ברור וגלוי לעין כל.
לסיכום
ישראל תאלץ לבחור בין פעולה התקפית צבאית, שתמוטט את תשתית הגרעין האיראני לבין ישיבה וצפייה בעינים כלות בתהליך הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית. תקיפה צבאית תגבה מחיר גבוה בחיי אדם ותשתיות והנזק המיידי והמתמשך לטווח הארוך עלול להיות בלתי-נסבל.
יחד עם זאת, האופציה לשבת ולהמתין עד שאיראן וגרורותיה יחושו עצמן חזקות מספיק כדי לתקוף את ישראל ולהשמידה תהיה הימור מסוכן בפני עצמו.
שאלת מליון הדולר הינה איזו אופציה מהשתיים גרועה פחות.
האנשים שמנהיגים היום את המדינה עומדים בפני החלטה קשה ואכזרית, שאינם יכולים לחמוק ממנה. מרחב התמרון הולך ומצטמצם ורגע ההכרעה קרב.
צריך יהיה לקוות ולהאמין, שתתקבל החלטה אמיצה ואופטימאלית ולסמוך על הצבא ועל שאר מרכיבי מערכת הביטחון, שיעשו את העבודה בנחישות ובמקצועיות כמו שאנחנו יודעים לעשות כשדוחקים אותנו לפינה, זאת כמובן במידה ולא תמצא דרך אחרת, דרך, שלא נתגלתה עד כה.
*הכותב הינו היו"ר לשעבר של ה"פורום לביטחון ואבטחה בישראל"
פורסם בירחון הביטחון,גליון 33 מרץ-אפריל 2010
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה