המוסר,החוק ומכתב ההחרמות

משום מה,השמאל הישראלי על מרכיביו השונים דוחף את ישראל לוויתורים והצהרת כוונות עוד לפני שהמשא והמתן הסתיים ובעצם נמצא בשלביו הראשונים. זו גישה תמוהה בלשון המעטה ועל רקע זה צריך גם לראות את נושא כתב החרמות של אנשי הרוח שמצוי כעת בכותרות.

הוויכוח הציבורי על מעמדה של איו"ש סוטה לפעמים מהתוואי העובדתי וגולש לתחומים אמוציונאליים , אמוציות שנובעות מהפער בין הרצוי למצוי של כל הצדדים המעורבים. מושגים מעורפלים מתחום החוק
ופרשנויותיו השונות, אימוץ סלקטיבי של פילוסופיות והגדרות מאולצות של מושגים כמו צדק ומוסר הופכות את הסוגיה הישראלית-ערבית לזירה תוססת שערפל מהלומות תמידי נסוך עליה. נוסיף לכך את האינטרסים של הנפשות הפועלות שגזורות מאג'נדות שונות ונקבל תערובת נפיצה שאינה מתגבשת לאיזשהו תוצר שניתן לחיות איתו .אז מה שייך למי,למה וממתי ומה זה משנה.
מחרימי אריאל מבססים את טיעוניהם על שלושה היבטים,החוקי ,המוסרי והמעשי.
עיקרי החרם נובעים לטעמם מקיומה הלא חוקי של אריאל,מהעוול שנגרם לתושבים הערביים מעצם היותם תחת שלטון זר(להם)והמשמעויות השליליות של שליטה על "עם זר".
כדי לגבש ראיה מציאותית על הנושא צריך להיצמד ככל הניתן לעובדות,על מגבלותיהן הרשומוניות וזאת במצב שכל אחד נצמד בקנאות לפרשנות המתאימה לאג'נדה שלו.


מעט היסטוריה

המעמד החוקי של מרחב שליטת מדינת ישראל התהווה בחמישה צמתים עיקריים.הצומת הראשונה – המנדט שקבלה בריטניה על ארץ ישראל שמשמעותו אפוטוסטרופות זמנית עד להקמת מדינה יהודית.
בתחילת המאה העשרים נחלק המזרח התיכון בין ישויות שהפכו למדינות או "ממלכות" על ידי המעצמות ההסכמה – בריטניה,האימפריה העותמנית,איטליה,יפן וצרפת. כך נוצרו לבנון,סוריה,עירק והממלכה האשמית בירדן. ארץ ישראל נותרה תחת מנדט בריטי ובשליטתה.
בריטניה קבלה את המנדט על ארץ ישראל מתוקף הסכמים שנחתמו בתום מלחמת העולם הראשונה בין המנצחים למובסים.בבסיס המנדט נקבע כי אותה ישות מנדטורית תקרא פלשתינה,הצהרת בלפור תאומץ כלשונה" אשר תוכר מעתה והילך כביתו הלאומי של העם היהודי"(בהתאמה להצהרת בלפור)וזאת תוך הבטחה לשמירת "הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ ישראל,בלי הפליה בן גזע לגזע ובין דת לדת"(סעיף 2 בכתב המנדט).
הצהרת בלפור אפוא שניתנה ב 2.11.1917 שעיקרה מתן בית לאומי ליהודים בארץ ישראל היוותה את בסיסו של המנדט הבריטי ולפיכך משמעותו של המנדט שארץ ישראל מיועדת למדינה יהודית ועל מחזיק המנדט להנחות ולחנוך את הנהגת היהודים לקראת עצמאותם וכן לנקוט בכל הצעדים הנדרשים – הכלכליים והפוליטיים להגשמת היעוד הזה. הצהרת בלפור אם כך הפכה מהמלצה למסמך מחייב במשפט הבינלאומי.

הבריטים ניסו לתמרן בין המטלה שנקבעה עבורם ולבין המציאות הלאומנית בשטח.תמרון שהוליד את "הספר הלבן" שהמיר את יעד המנדט ממדינה יהודית ל"מרכז תרבותי או רוחני של העם היהודי",והמרה זו היוותה את הצומת השנייה.

כשהוכרזה מדינת ישראל ב 14 למאי 1948 והסתיים המנדט הבריטי עברו סמכויות השלטון ישירות ובאופן חוקי מהאפוטרופוס לממשלת ישראל.וכך הקמתה של מדינת ישראל היוותה את הצומת השלישית.

מלחמת העצמאות יצרה מצב חדש בשטח שעוגן בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ברודוס,על פי הסכמים אלו הפך קו הפסקת האש לגבול זמני-דה פקטו וסיפח לממלכת ירדן חלקים מה"הגדה המערבית" ומזרח ירושלים. מלחמת ששת הימים,היוותה את הצומת הרביעית ובסיומה חנו כוחות צה"ל לאורך נהר הירדן.
כנשאל שר הביטחון דאז משה דיין מה הלאה,השיב "אני מחכה לטלפון מהמלך חוסיין".

לאמירה זו יוחסו את כל תכונות השחצנות וקוצר הראות שבהם הואשם דיין (ולפעמים בצדק),למרות שבראיה היסטורית קפלה בתוכה האמירה את ההפך הגמור. המסר שדיין העביר היה פרגמאטי,ישיר וגם הווה והצהרת כוונות.
מה שבעצם אמר דיין בסגנונו החיילי-לקוני – נגמרה המלחמה וכעת נשב ונדבר ויש על מה לדבר.
המלך חוסיין שעוד לא התאושש מהמהלומה שבעוונותיו נחתה עליו דחה את הפניה על הסף ומכאן החלה הדינאמיקה של ההתיישבות ביהודה ושומרון.

הסכמי אוסלו שקרסו,היוו את הצומת החמישית להתגבשות מעמדם החוקי של השטחים בכך שישראל הסכימה להקמת "הרשות הפלסטינית"(ובכך לראשונה בהיסטוריה לאפשר לפלסטינים ריבונות והכרה עצמית)ולחלוקת איו"ש לשלושה אזורי שליטה A,B,C שקבעו דה-פקטו את המעמד של איו"ש כשטח דו-ריבוני.ההסכמים אמנם קרסו עם פרוץ האינטפדה בשנת 2000 אך מעמדם של איו"ש ואזח"ע נותר בעינו.
זו התמונה העובדתית-היסטורית שממנה יגזרו שאר ההיבטים המשפטיים והמדיניים.

ההיבט החוקי

קיימות שתי פרשנויות למעמד החוקי של ישראל באיו"ש:
הפרשנות של שופט העליון שמעון אגרנט,פרופ' יוג'ין רוסטוב יועצם המשפטי של הנשיאים קנדי וג'ונסון,הפרופ' למשפטים טליה איינהורן והפרפ' למשפטים אליאב שוחטמן- פרשנותם למצבה המשפטי של ישראל באיו"ש רואה בישראל כ"בעלת זכות" עיקרית" לריבונות באיו"ש ולכן שליטתה באיו"ש חוקית.
מנגד קיימת פרשנות אחרת שרואה בישראל כמחזיקה בשטחים אלו "מכוח תפיסה לוחמתית" ואינה רשאית להחיל את ריבונותה על השטח שנכבש.פרשנות זו רואה בשטחי איו"ש כאילו חלה עליהם ריבונות פלסטינית "רדומה" שתתממש רק עם כינון מדינה פלסטינית עצמאית.ממשלות ישראל מאז 1967 מסתייגות מפרשנות זו.

ראוי להזכיר בהקשר זה שלושה דגשים חשובים:

• נכונותה של ישראל בתום מלחמת ששת הימים לשאת ולתת על גורל השטחים כפי שציינתי לגבי אמירתו של דיין דלעיל.
• ממשל הצבאי שהנהיגה מצרים ברצועת עזה עד למלחמת ששת הימים וזאת מאחר שלא ראתה בעזה חלק משטחה וויתרה על עזה סופית בחוזה השלום שחתמה עם ישראל.
• הכרזתו של המלך חוסיין בשנת 1988 על ניתוק "הגדה המערבית" ממלכתו.
פעולות והצהרות אלו מעידות על מעמדם הקשה להגדרה משפטית,הייחודי והמיוחד של "השטחים".

לסיכום – מעמדם המשפטי,האובייקטיבי, של שטחי איו"ש ועזה שנוי במחלוקת ואין זה ברור לאיזו מדינה יש זכות לריבונות עליהם.
אני מדגיש כי התייחסתי לזכויות משפטיות בלבד ולא להיסטוריות והאידיאולוגיות שלגביהם עמדתה של הציונות(אליה רובנו משתייכים ואיתה מזדהים) ברורה ונחרצת.

ההיבט המוסרי

כל זמן שאין הסכמה על ההיבט החוקי, ההיבט המוסרי אינו רלוונטי אלא אם כן השלטון מבצע פעילות לא מוסרית בהקשר לאוכלוסיה המקומית. כל פעולות הצבא והשיטור בקרב אוכלוסיה זו(מלבד חריגים המטופלים משפטית או משמעתית),החל מחיפושים בבתים,ברכבים ובכליהם של התושבים,מחסומי הדרכים וכלה בגדר ההפרדה ופעולות סיכול נובעות מהטרור שמופנה נגד תושבי ישראל מגורמי פח"ע המוטמעים באוכלוסיה זו. הטרור סיכל את כוונת ממשלות ישראל לשלב את התושבים הפלסטינים במשק העבודה הישראלי וייצר את המציאות הביטחונית ששרויה בשטח.
אין בפעולות אלו של מערכת הביטחון כל שיקול אחר מלבד סיכול הטרור. השאלות שמלבני המוסר צריכים לשאול הם רבות. במה שונה ההיבט המוסרי של השליטה הירדנית בשטחים לעומת זו הישראלית? למי יש זכויות על השטח באיו"ש,לאמירות שהוקמה ב 1921 בשטח שבחלקו המזרחי של הירדן,אמירות שהפכה ל"ממלכה האשמית של עבר הירדן" וכבשה גם את חלקו המערבי,החלק שהיה מיועד על פי החלטת וועידת קהיר והצהרת בלפור "לשמש חלק מהבית הלאומי לעם היהודי"? האם מדובר באקט מוסרי? והאם הכיבוש החוזר של שטחים אלו ב 1967 על ידי ישראל הוא תיקון של עוולה משפטית והיסטורית ולכן גם מוסרית? או שאולי המוסר שגורמי השמאל מרבים לנופף בו,אינו רלוונטי לדינאמיקה המדינית והצבאית במזרח התיכון,כפי שאינו רלוונטי לזו של אירופה שבותרה,טרונספרה, נכבשה ושוחררה עד שהתייצבה לגבולות המוכרים היום? אני מציע שנניח לכל המושגים האנכרוניסטיים ונתרכז במהותה של המציאות העכשווית.

הויכוח בחברה הישראלית

מחנה השמאל בכללותו אימץ את הפרשנות המשפטית הרואה את שליטת ישראל באיו"ש ככיבוש ולכן המצאותינו שם אינה חוקית ואינה מוסרית.
זרמים רדיקאליים בשמאל מזדהים לחלוטין עם העמדה הערבית הרואה את ישראל כ"ישות" זרה וכובשת לא רק בשטחים אלא בכל ארץ ישראל.הצד הערבי של עמדה זו מוזן מתפישות דתיות של האיסלם הקיצוני והמניעים של הצד היהודי שתומכים בעמדה הזאת גזורים מאידיאולוגיה המובנת רק להם.
הרוב הפרגמאטי מכל הצדדים גיבש הכרה שיש להגיע למתווה מוסכם של חלוקת השליטה בארץ. על בסיס הכרה זו נחתמו הסכמי שלום עם מצרים וירדן,הוקמה הרשות הפלסטינית,חולקו אזורי שליטה בינם לבין ישראל ומתקיימות שיחות שלום(המתנהלות בעצלתיים ולא אכנס לסיבות והערכות לאופן התנהלותן של שיחות אלו).בכל מקרה ובכל הסדר עתידי תיכלל אריאל וישובים נוספים באיו"ש בשטחה ובריבונותה של מדינת ישראל.

משום מה,השמאל הישראלי על מרכיביו השונים דוחף את ישראל לוויתורים והצהרת כוונות עוד לפני שהמשא והמתן הסתיים ובעצם נמצא בשלביו הראשונים. זו גישה תמוהה בלשון המעטה ועל רקע זה צריך גם לראות את נושא כתב החרמות של אנשי הרוח שמצוי כעת בכותרות. זהו אקט מיותר ומזיק לאינטרס הישראלי ואין תימה שמתפרש כתמיכה בצד שכנגד.בעניין זה הייתי מצפה מהחותמים שינתבו את האנרגיה המהפכנית שלהם המוכוונת נגד מדיניותה של מדינת ישראל לתיקון הקלקולים במדינה הווירטואלית שהקימו במתחם העיר תל אביב ובמקום להחרים את היכל התרבות של אריאל,יעתיקו את החרם להיכל התרבות של מדינתם זו. קשה להבין איך הם חיים בשלום עם הליך ההזניה של המוסד התל אביבי ועוסקים בג'יהאד נגד האריאלי. הגינדיזציה הפרוורטית, הכוהנים הפגאניים שוברי הביצים ולוחשי הלחשים, הפכו את היכל התרבות בתל אביב ,שעליו הייתה גאוות כולנו ל"בית כבוד" השוכן בחצרם הקדמית של הצדקנים,המוסרניים והפלצנים.