המאמר הצהוב של דויד גרוסמן

גרוסמן מסרב לקלוט שתושבי אריאל ורובו של הציבור הישראלי רואה באריאל מעשה ציוני שאינו שונה מהקמת כרמיאל בגליל או ערד בנגב. אין חיה כזאת בעיניו של גרוסמן ולכן חייב להימצא "מנגנון תודעתי נפשי" כגורם לתפישה הזאת

למקרא מאמרו של דויד גרוסמן "הפחד מפני יקיצה" שפורסם במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ביום 12.11.10 קשה להימנע מהמסקנה מודחקת אך בלתי נמנעת. בארץ הזאת מתגוררות שתי אוכלוסיות של בני אדם שהסיכוי שלהם להתקיים כחברה אחת הולך ומתפוגג. סיכוי שדומה לזה שהיה לאדם הנאדרטלי לחיות עם ההומו ספיינס כשברור לאיזה מהמינים האלה גרוסמן מסווג את מי שלא חושב כמותו.

המקטע הזה של הציבור השמאלני ,שגרוסמן משמש לו לפה,מתבונן במציאות המורכבת של מדינת ישראל בדיוק באותם החושים והאברים של כלל הציבור האחר אך רואה דברים אחרים,מציאות שונה. אבל הבעיה אינה מצטמצמת בכך.

כבר בפתיח מלמד אותנו גרוסמן שהחרם של "אנשי הרוח" איננו חרם כלל. ולמה זה כך? משום שהמילה "חרם" אינה מופיעה בעצומה ו"מעניין שאיש לא הבחין בכך".באמת מעניין,איך לא חשבנו על זה?
הנחת המוצא של גרוסמן,כמו כל של כל שמאלן מצוי,כי מי שלא נמנה על המחנה שלהם גם לא ניחן בעודף אינטליגנציה וכל התחכמות ממזרית מהסוג הבולשביקי תערער את ביטחונו העצמי של האינפנטיל הימני. אז אם מכתב החרמות ששורבט בידי הנ"ל ומכריז שחותמיו לעולם לא יופיעו באריאל הוא לא חרם,מה הוא כן? כדי להשיב על השאלה הזאת נזקק גרוסמן לכישורי כתיבה לוליינים (שבהם ניחן) ובאמצעותם ניסח את ההסבר המלומד הבא:"אני רואה בעצומה קריאה להימנעות: הימנעות מכל מעשה שמטשטש את העובדה שאריאל הוקמה בשטח כבוש, ושעצם קיומה יוצר מציאות שעלולה להמיט אסון על מדינת ישראל". אז אם כך לא מדובר בחרם – מדובר בהימנעות.וואו.אשראי שזכיתי לראות את האור.
גם בצו גרוש היהודים(באלף אלפי הבדלות) שהופק על ידי בית המלוכה הספרדי ב 31 למרץ 1492 המילה "גרוש" אינה מופיעה בתוכנו ולא בכותרתו. סתם כתוב שם שהיהודים מצווים להסתלק לכל הרוחות תוך 4 חודשים ולהותיר מאחור את מרבית רכושם. אז לפי ההיגיון של גרוסמן לא מדובר בגרוש. אני יכול לשמוע את פרדיננד מצהיר "לא מדובר בגרוש אלא בהימנעות מלתמוך בכפירה". מחוכם מאד.

גרוסמן גם קבע ש"המתנחלים"(גם תושבי אריאל כלולים בעיניו בהגדרה זו)חיים בהכחשה תוך שפיתחו "מנגנון תודעתי ונפשי המסייע להם לקיים רקמת חיים הנראית נורמאלית,אזרחית ואף "בורגנית" להפליא,בלב ליבו של אזור כבוש ועוין ורווי אלימות,בין 2 מליון בני אדם כמותם,שחיים בתנאים של דיכוי והשפלה – במידה רבה בגלל עצם קיומן של ההתנחלויות- בעוד רוב העולם מתקומם כנגד דרכם ומעשיהם" סוף ציטוט.

גרוסמן מסרב לקלוט שתושבי אריאל ורובו של הציבור הישראלי רואה באריאל מעשה ציוני שאינו שונה מהקמת כרמיאל בגליל או ערד בנגב. אין חיה כזאת בעיניו של גרוסמן ולכן חייב להימצא "מנגנון תודעתי נפשי" כגורם לתפישה הזאת ולכן - מי שלא חושב כמוהו סובל מן הסתם מבעיה נפשית. כך האידיאולוג,הדמוקרט וההומניסט הדגול קבע.

גם המציאות שרואה גרוסמן באריאל כאזור עוין ורווי אלימות שהפלסטינים חיים בו בתנאי דיכוי והשפלה רחוק מהמציאות שלפחות אני מכיר. תושבי אריאל מקיימים בדרך כלל אורח חיים שליו בסביבה שקטה ויחסי שכנות טובה עם התושבים הפלסטינים. האזור אינו "רווי אלימות" יותר הערים מסוימות במרכז המדינה. אריאל ,ברקן אורנית וישובים אחרים באיו"ש מספקים לא מעט תעסוקה ומקומות עבודה לשכניהם הפלסטינים. פעילות הפח"ע מזערית ולמעשה מדובר בעיר נורמאלית שכל המפריד בינה ולבין ראש העין השכנה זו האידיאולוגיה הפוסט-ציונית של גרוסמן,סובול ומרעיהם.

אריאל היא עיר בקונסנזוס הציבורי וחשוב לציין כי בכל הסדר עתידי אמורה אריאל להיכלל באותו "גוש הישובים" שיסופח למדינת ישראל.גרוסמן מגדיר את ההכרה הזאת במעמדה של אריאל כ"אשליה" ו"שקר" ומתפלץ מכך שיש ישראלים רבים שרואים באריאל "חלק לגיטימי ומובן מאליו של מדינת ישראל,ואינם מבינים כלל על מה המהומה".

גרוסמן כמובן "אינו מחרים" את אנשי אריאל "וגם לא איש מהמתנחלים" והוא כמובן בעד דיאלוג עימם,אבל את הדיאלוג "אשמח לקיים כאן,בישראל,בבית." עריכת ערב ספרותי "בלב הכיבוש" נראית לו "מקוממת ודוחה".

גרוסמן מפגין גם לא מעט צביעות והיתממות לגבי התגובות שעוררה ההחרמה שלהם בקרב רוב הציבור: "מעטים מאד הגיבו באופן עניני לדברים הפשוטים והמוצקים(לא פחות-א.נ.)שהיו בעצומה.הרוב הגיבו בזעזוע רב,אבל לא לעצומה עצמה אלא – כך נדמה(לגרוסמן)- לחרדות שהיא עוררה בהם ולתביעה שהיא תובעת מהם..". לא מדובר אם כך באנשים בעלי אידיאולוגיה מוצקה שדוחים מכל וכל את האחרת אלה אליבא ד' גרוסמן אותה אידיאולוגיה שאליה הוא משתייך הצליחה להבהיל את מתנגדיו ולערער את אמונתם בצדקת הדרך כי האמת והצדק הם נחלתם הבלעדית של דויד גרוסמן ושותפיו לדעה. כך גרוסמן חרץ.

הייתי מנדב למר גרוסמן ציטוט מ"קול המתים" של אורסון סקוט קארד – כי "אדם מוכן להטיל ספק בכל אמונותיו,מלבד אלה שהוא באמת מאמין בהן". אולי הציטוט הספרותי,תחום שהוא באמת מכיר יסייע לפקוח את עיניו ולראות שיש אנשים החושבים אחרת ובטוחים לא פחות ממנו בצידקתם. סביבתו האוהדת של דויד גרוסמן מתמידה לטפח את תכונת הצניעות שלו כמאפיין מרכזי באישיותו. כדאי שיפגין מדי פעם מעט מהתכונה הזאת גם בפועל.