צל"ש וטר"ש

צל"ש וטר"ש

מאת: אלכס נחומסון

אהובה תומר,ליאור בוקר ויצחק מלינה זכרם לברכה,לא נקלעו לכרמל הבוער במקרה. הם הגיעו לשם מתוקף תפקידם ונשארו במקום בגלל האחריות,בגלל האומץ ובגלל כל מה שהניע ועיצב אותם כל חייהם ועל כך הם ראויים לצל"ש.

טקס הענקת הצל"שים שנערך בבנייני האומה בירושלים נועד בעיקר להעניק את המעט האפשרי. את הוכרת המדינה לאלו שחרפו את נפשם(בומבסטי אבל מדויק)כדי לנסות ולהציל אחרים.

מרבית העיטורים ניתנים ליחידים במצבים של כשל מערכות. כמות הצל"שים עומדת ביחס ישר לגודל ולהיקף הכישלון. מלחמת ששת הימים הניבה 263 עיטורים ומלחמת יום הכיפור – 546 , בתום מלחמת לבנון הראשונה הוענקו 74 עיטורים ובשנייה 135. במלחמות ה"מוצלחות" מרבית הצל"שים ניתנים על יוזמות התקפיות ודבקות במשימה ובמלחמות הכושלות על חילוץ והצלה. במלחמות הכושלות מספר הצל"שים כפול כי נדרש מהפרט אותו מאמץ עילאי והרואי שנדרש פחות כשהמערכה מתנהלת כהלכה ואין בכך חדש. השרפה בכרמל כמו כל מחדל אחר הייתה בראש ובראשונה תוצאה של כשל מערכות.

צדק המפכ"ל דודי כהן כשעמד על דעתו לקיים את הטקס במועדו. יותר מדי לשונות רעות רחשו ובחשו בנושא. גורמים ששמו עצמם שופטי-כורסא וחרצו את דינם לגבי התנהגותם של הקצינים תומר,בוקר ומלינה זכרם לברכה. "שופטים" שמתיימרים לדעת מה גרם או הניע כל אחד מהקצינים שנספו, איזה מידע היה להם בזמן אמיתי שעליו התבסס שקול דעתם.האש השתוללה והרוח שבשה תוך שניות כל הערכת מצב שניתן היה לקיים בתוך הכאוס הזה. לפתוח את הציר ולאפשר תנועה למעלה? לסגור ולהחזיר את הרכבים לאחור? מה עדיף להורות במצב הכאוטי הזה? יש למבקרי הכורסא שלנו תשובה לזה? מישהו מהם היה מתמודד אחרת עם הדילמות?דבר אחד ברור. אהובה תומר, ליאור בוקר ויצחק מלינה לא נקלעו לכרמל הבוער במקרה. הם הגיעו לשם מתוקף תפקידם ונשארו במקום בגלל האחריות,בגלל האומץ ובגלל כל מה שהניע ועיצב אותם כל חייהם ועל כך הם ראויים לצל"ש. הם ובני המשפחות שלהם. "חשוב להראות" אמרה נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש למשפחות השכולות שעתרו נגד הענקת הצל"שים,"חשוב להראות שמי שאינו בורח משדה הקרב הוא גיבור".

גם את אנשי השב"ס שפעלו בזירת השרפה אסור לשפוט.איש לא יקבע אם החלטתם שלא להוריד את הצוערים מהאוטובוס הייתה שגויה בנסיבות שנוצרו. בדיעבד כולנו חכמים.

כל זאת לא סותר את ההבנה,ההזדהות והסימפטיה למשפחות צוערי השב"ס שנספו. להם יש פרספקטיבה משלהם ואת הכאב הפרטי שלהם, מבחינתם היה מחדל(והיה מחדל) שכתוצאה ממנו אבד להם היקר מכל. הם ראויים לתשובות ולהסברים, הם חייבים לדעת כי מי שאחראי/האחראים לאסון ייתנו את הדין על רשלנותם או מחדליהם, אבל וכפי שהוסיפה בצדק רב השופטת בייניש בפנייתה למשפחות השכולות "חשבו אם אתם במלחמה הנכונה" ובכך היה יותר מרמז שיש לחפש את האשמים במקומות שבהם מיהרו לכבות את הפנס בזמן שכולם מחפשים את המטבע, באותם חדרי הישיבות ששם הוחלט על ביטול הפעלת היסעורים מבלי להותיר אלטרנטיבה, במקומות שהובטחו תקציבים למערך הכבוי ובפועל ייבשו את המערך הזה,במקומות שנהנו ממנעמי התפקיד וכיבודיו ולא דפקו על השולחן ולא חשבו להתפטר כשהיה ברור שהמערך שבאחריותם לא יספק מענה לאסון שבשער,כל אלו שרוחצים בניקיון כפיהם מהווים את הכתובת הנכונה לטר"ש ולדרישותיהם של המשפחות השכולות לקבלת צדק. קציני המחוז הצפוני הם הטובים בטרגדיה הזאת והם ראויים לצל"ש ולכל הוקרה שניתן להעניק.